בנם של שרה ודן. נולד ביום ג’ באדר תשס”א (26.2.2001) ביישוב בית אל שבהרי בנימין. אח לאבי"ה, רעות, אריאל, יהודה ויפית.

מתניה גדל והתחנך בבית אל, בבית חם ואוהב שבו למד לראות את היופי שבחיים ואת האור שבאנשים. היה ילד חייכן מאיר פנים, עם תלתלי זהב ועיניים צוחקות ותמימות שובות לב. עוד בילדותו ניכרו בו אהבת האחר והחברות מעומק הלב, לצד שמחת חיים מתפרצת ומדביקה שהייתה ממלאת את הבית כולו ואת הסובבים אותו.

מתניה היה חניך ומדריך בתנועת הנוער בני עקיבא ביישובו, בשבט "מורשה".

בכיתה ט’ עבר ללמוד בישיבה התיכונית "רגבים בעמק", בקיבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן. בשנותיו בפנימייה התעצבה אישיותו השוחרת טוב, והעמיקה זיקתו לעבודת האדמה – אהבה שינק עוד מביתו, מהקשר העמוק לטבע ולפשטות החיים.

היה עלם חמודות – אהוב ואוהב – שהפיץ סביבו אור וחום. בכל מקום הוא בלט בשמחת החיים, בהתעניינותו באנשים ובתכנים שנחשף אליהם, ובאהבתו הגדולה לטבע. התרגש מכל עץ מלבלב, מכל פריחה בשדה ומכל אבן מעניינת. תמיד היה נסוך על פניו חיוך ייחודי לו, אימו נהגה לומר עליו שהוא "בעל עיניים טובות וחיוך שיש בו גם אור וגם רוך".

מתניה ניחן בחיבור ישיר לעולם הרגש. הביע את רגשותיו במלואם – ללא פחד, מגננות או מסכות – וראה בכך ביטוי של עוצמה ולא של חולשה. אהבתו למשפחה, לחבריו, לתורה ולעבודה ניכרה בכל ישותו.

בינו לבין אימו נרקם קשר קרוב במיוחד – של שיח, אמון, התייעצות ואהבה. פעמים רבות התקשר אליה להתעניין בבית, לחלוק מחשבה, לשאול עצה או לשתף חלום.

מגיל צעיר הוא אהב מוזיקה והתגלה בו כישרון מוזיקלי. למד בעצמו לנגן בגיטרה ובחלילית, ובכל מוצאי שבת היה יושב עם אימו, והיו שרים יחד שירי קודש, ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה עד השעות הקטנות של הלילה – רגעים של שייכות, חום ואור, שבהם מתניה היה במלוא ליבו.

מתניה היה איש של אנשים. חבר של כולם, ללא חישובי כבוד או מחיצות. גרם לכל אדם להרגיש חשוב ומיוחד. משהו באישיותו היה חודר ונוגע, והחיבור עמו היה מיידי. נהג לעודד, לתמוך ולסייע – מתוך ערכי נתינה וחמלה עמוקים, שנלמדו בבית, מהדוגמה האישית ומהאהבה הגדולה שראה סביבו.

הייתה לו אישיות רבגונית: ידע לשוחח בהומור וברוח שטות, אך גם לקיים דיונים עמוקים ורציניים. ידע לחבר בין קודש לחול, בין ארץ לשמיים, בין עבודת האדמה ללימוד התורה.

ניחן בעוצמה גופנית ובחוסן פנימי, ביושר ובדבקות באמת. שאל, חקר ודרש עד להבנה מלאה. היה איש של מהות ומוסר, של עשייה ויצירה, שניצל כל רגע בחייו.

חברו סיפר: "התפללתי עם מתניה תפילת ערבית, ואז יצאתי לדבר עשר דקות עם חבר. כשחזרתי לבית המדרש – מתניה עדיין עמד שם, בעצימת עיניים, מתפלל. היה בו כוח תפילה שאין לתאר."

אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל הייתה ערך עליון. ביטא אותה בעבודת האדמה ובטיולים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ – ברגל, ברכב ובאופנוע. הציטוט שהכי מתאים לו הוא דברי המשורר אורי צבי גרינברג: "מיום ששבו לאדמה נהיו קרובים לשמיים."

עם סיום לימודיו ברגבים עברה משפחתו למושב שדה אילן שבגליל התחתון. ומתניה עבר ללמוד בישיבת איתמר לתקופה, וגם לכמה חודשים כדי לסייע בהקמת חוות הבקר של אחיו במצפה ארבל.

אחר כך התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת גולני, גדוד 13 ("גדעון"), כמקלען נגב חוד בפלוגה ג’ ("טורפי הלילה").

לוחם מהגדוד סיפר: "באחד המסעות בטירונות היה לי קשה מאוד. מתניה הבחין בזה, ולמרות שנשא עליו 'נגב' כבד וכוונות ברזל – פשוט נתן לי יד ומשך אותי שבעה-שמונה קילומטרים. בלעדיו לא הייתי עובר את זה."

בהמשך שירותו סיים קורס פיקודי ושירת כמ"כ בפלוגה. לאחר שחרורו חזר לישיבת "רגבים בעמק" כמדריך כללי, והיה למרכז שכבות ט'-י"ב. התלמידים ראו בו אח בוגר ודמות משמעותית. מתניה תיאר את תפקידו כ"סגירת מעגל" – להיות משמעותי עבור התלמידים כפי שהמדריכים שלו היו עבורו.

בערב שמחת תורה תשפ"ד (6.10.2023) התלבט מתניה אם לחגוג את החג עם משפחתו או עם חבריו בבית אל. בהתייעצות עם הוריו אביו אמר לו: "אתה יכול לנסוע לחברים שלך, זה בסדר." ומתניה השיב: "אתם ההורים הכי טובים בעולם!" חיבק חיבוק חזק ואיתן, הודה ונישק את הוריו – ויצא לדרכו.

בשבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

מששמע על האירועים, נסע מתניה בג'יפ שלו לעוטף עזה עם חבר מהגדוד, כדי לחבור ללוחמי גולני.

בהמשך קיבל צו 8 וגויס למילואים בגדוד 221 של חטיבת כרמלי.

ביום רביעי בבוקר, כ"ו בתשרי תשפ"ד (11.10.2023), בעת ששמר בעמדה בגבול הצפון, נורה טיל נ"ט מלבנון שפגע בעמדה. מתניה נהרג במקום.

סמל ראשון מתניה אלסטר נפל בקרב ביום רביעי כ"ו בתשרי תשפ"ד (11.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית במושב שדה אילן. הותיר אחריו הורים וחמישה אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

רכבו, ג’יפ סוזוקי ג’ימני, שבו נסע ב־7 באוקטובר לעוטף עזה ומשם צפונה, הוחזר לביתו בליווי שיירת כבוד של רכבי שטח ואופנועים, שדגלי ישראל וגולני התנוססו עליהם.

אביו אמר: "אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים – אבל הם עדיין חיים איתנו. עלינו לזכור, להתגעגע ולהמשיך."

אימו כתבה: "איבדתי לא רק בן, אלא גם חבר. הקשר בינינו היה הרבה מעבר לקשר אם ובן. היינו מספרים אחד לשני כמעט הכול. כל דבר שביקשתי ממנו – עשה ברצון ובאהבה."

אחיו אביה הוסיף: "מתניה נפל על קידוש השם ואהבת הארץ, עם נגב ביד. אנחנו גאים בו ומתגעגעים כל כך."

חבריו אמרו עליו: "מתניה הוא הגבר שהחזיק ביד אחת את הרובה וביד השנייה את המעדר, ורגליו נעוצות באדמת ארץ ישראל."

מתניה מונצח בכמה אופנים, בהם:

חוות מתניה – חוות הבקר שהקים עם אחיו במצפה ארבל, נושאת את שמו.

בתערוכת "רקמת חיים: מזיכרון ליצירה" (ירושלים, 2024) הוצגה יצירה אמנותית לזכרו.

חבריו מישיבת רגבים בעמק שוקדים על נטיעת כרם ענבים ושיקום בורות מים באזור כפר אלדד במורדות נחל תקוע, יחד עם הנצחה לחברו לנשק נריה בלטה - למימוש חזונו של מתניה: כיבוש הארץ בעבודת כפיים וחקלאות.

חברי ילדותו בבית אל מקימים מצפה לזכרו, הצופה אל הנופים שאהב, עם פינות ישיבה שקטות ומרחב להשראה ולזיכרון.

הוריו ואחיו שתלו בשדה אילן כרם ליין לזכרו, ונוער המושב הקים גן לזכרו - גן מתניה.

כתבו חבריו של מתניה: "מתוך הכאב בחסרונו, ומתוך האמונה בדרכו ובכוח החיים, אנחנו מבקשים לזכור, להתגעגע ולהמשיך – כדברי אביו."