בנם של נחמה ומאיר. נולד ביום י"ט בכסלו תשס"ו (20.12.2005) בעפולה. ילד שני במשפחה, אח לשחר ונועה.

נועם גדל והתחנך בעפולה. למד בבית ספר יסודי בעירו ולאחר מכן בבית הספר השש-שנתי "אורט בן-גוריון למדעים ולאומנויות".

נועם היה הלב הפועם של המשפחה, כזה שמחבר ומאחד את כולם. הקשר שלו עם הוריו נחמה ומאיר היה מקור כוח משותף שהתבסס על השמחה הטבעית שלו לחיים ועל החוכמה הפנימית שלו. עם שחר אחיו התפתח עם השנים קשר של חברות בוגרת ואמיתית, מלאת הערכה הדדית, ונועה אחותו הצעירה הייתה השותפה שלו לרגעים היומיומיים של החיים - רגעים מלאי שמחה בהם היו מבלים יחד מול הטלוויזיה, נהנים מסרטונים מצחיקים וממוזיקה.

גם עם סבו וסבתו היו לנועם יחסים מיוחדים. הוא הקפיד להקדיש את מלוא תשומת הלב והיה תמיד נכון לסייע בכל דרך - דבר שהיה ביטוי לערכים שאפיינו אותו: הכבוד לכל אדם, ובעיקר למשפחתו.

במפגשים עם המשפחה המורחבת, נועם היה זה שחיבר בין כולם. אישיותו הכובשת, הצחוק המתגלגל שלו והכישרון שלו לזרוק אמירות מצחיקות ובדיחות תמיד בעיתוי הנכון ולגרום לכולם לצחוק - הפכו אותו למגנט שריכז סביבו את כולם.

נועם בורך בשמחת חיים סוחפת, באופטימיות ובשובבות, אך ידע גם להיות רציני ובוגר עם הבנה עמוקה. "הילד הנצחי עם הנפש הכי בוגרת שיש", תיאר אותו אחיו שחר.

בדרכו הייחודית, עם הניצוץ השובב, האור המיוחד שהיה לו בעיניים והחיוך הרחב שהיה שמור לכל אחד ואחד שפגש, הצליח נועם ליצור חברויות רבות עם אנשים בכל הגילים - ילדים, צעירים ומבוגרים שכולם התחברו אליו בקלות ובטבעיות. נועם הרעיף טוב על כל מי שהיה סביבו. "תפסיקו להיות קמצנים, חיים פעם אחת!" - המשפט הזה שהוא נהג לומר ביטא את תפיסת החיים שלו של נתינה, שמחה ועשייה ללא תנאים.

לא בכדי היה מוקף בחברים ובחברות רבים שאהבו והעריכו אותו, נהנו בקרבתו ותפסו אותו כחבר הטוב ביותר שלהם. רק לאחר נפילתו הבינו הוריו עד כמה רחב היה מעגל האנשים שנועם הצליח לגעת בהם ועד כמה רבים מביניהם אמרו כמעט את אותו המשפט: "תדעו שהוא היה החבר הכי טוב שלי".

מעבר לקסם והחמימות, נועם היה נער מוכשר וחכם. אימו האמינה בפוטנציאל הרב שגלום בו, וידעה שאין משהו שנועם ירצה ולא יוכל להשיג. והוא מבחינתו הצליח להוכיח לה שהאמונה בו לא הייתה לשווא. כשהבטיח לעצמו ולה שיסיים את התיכון עם בגרות מלאה למרות שלא אהב את המסגרת הבית-ספרית - הוא נרתם בנחישות וגייס את כל מאמציו וכוחותיו כדי להצליח ולעמוד בהבטחתו.

אותה נחישות ועוצמה פנימית נבעו במידה רבה מהאמונה העמוקה שמילאה את ליבו. הוא חי עם ציפייה לביאת המשיח ואמונה שלמה באלוהים. בערב פסח ביקש מכל המשפחה ללבוש לבן לקבל את פניו, וכשנשאל במהלך החג "איפה המשיח?" ענה: "הרגשתי אותו בעצמות שלי, אבל אתן לו הזדמנות להגיע עד החג השני". האמונה הזו הייתה חלק מהותי מחייו ומיחסיו עם אחרים. הוא עודד חברים לחיות בהתאם לאמונתם, ותמיד דאג לכך שמי שסביבו ישמרו על עצמם גם מבחינה רוחנית: "כבר שמתָ גופייה, מה, לא תשים ציצית? לפחות שתשמור עליך!"

ביום 2.4.2024 התגייס לצה"ל, שובץ בחיל הלוגיסטיקה.

במוצאי חג ראשון של פסח תשפ"ד, 23.4.2024, בשיחה האחרונה עם אימו לפני שיצא לבלות עם חבריו, דיבר נועם על חברו שנהרג כמה ימים קודם לכן ואמר במילים שיתבררו כנבואה מצמררת: "הקב"ה לא משאיר אף אחד לסבול בעולם אפילו דקה, זה היה הזמן שלו לסיים את התיקון".

כשלוש שעות לאחר מכן, סמוך לשעה 00:30, נקלע עם חבריו לתאונת דרכים קשה בעפולה. נועם נפצע באורח אנוש, פונה לבית החולים "העמק" וכעבור כמה שעות מת מפצעיו.

טוראי נועם הרוש נפל בעת שירותו ביום ט"ז בניסן תשפ"ד (24.4.2024). בן שמונה-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

על מצבתו חקקו אוהביו פסוק ובו הדגישו את שמו: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז, ד).