בן טובה וישראל. ניסן נולד בלבוב שבפולין בט"ו בכסלו תרפ"ח (9.12.1927). " לא נתתי לו שם לועזי", מספרת אימו, "כי שאפתי להשתקע בארץ ישראל. אני זוכרת, שכשניסן היה רק בן שנתיים, הוא למד לקרוא מתוך משחק של קוביות עם אותיות שקיבלה אחותו הגדולה. כשהייתי מטיילת איתו ברחובות, הוא היה קורא את השלטים, וממספרי החשמלית למד את הספרות.
הוא למד בבית ספר מת"ת (מציון תצא תורה). הוא לא היה חרוץ בשיעורים, ולהפתעתי כל שנה סיים את לימודיו והתקדם לכיתה הבאה. הוא קרא הרבה וגם אהב לשמוע ממני סיפורים בלי גבול. בבית הספר היו ילדים שלא היה באפשרותם לשלם. הוא היה מתחבר איתם, הביאם הביתה וביקש שאקבל אותם יפה ואכבדם באכילה ושתייה".
בשנת 1940, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה ופולין נכבשה על ידי הרוסים, הוגלתה המשפחה מפולין לרוסיה, כי בעיני הקומוניסטים הם היו טריפה - היו בעלי אחוזות ובתי הבראה ( מאה חדרים). אביו של ניסן נשלח למחנה ולא שב משם. "חמש שנים סבלנו מרעב ומקור", ממשיכה האם, "ובזמנים קשים היה ניסן מבקש שאספר לו על ארץ ישראל. הוא לא למד בבית ספר רוסי, כי סבל כל אותה עת ממלריה, אך ימים שלמים היה יושב בספרייה ולומד רוסית ואנגלית. בגיל חמש-עשרה היה ספרן, בעת שצעירים רוסים התגייסו לצבא.
עזבנו את רוסיה בשנת 1945 ועברנו לגרמניה, שם ריכזו השליחים מישראל את הילדים לעלייה לישראל".
ניסן עלה לארץ במחתרת, במסגרת עלייה ד'. הוא הגיע לקיבוץ דגניה א', שם היו לו קרובי משפחה. לאחר שהשתתף במלחמת העצמאות הוא התגייס לחיל הים. שלוש-עשרה שנים ש ירת ניסן בצבא הקבע, ובתקופה זו למד לבחינות בגרות והמשיך בלימודי משפטים.
באותה תקופה הוא נשא אישה, הקים בית בירושלים ונולדו לו שני בנים: אודי וירון.
במלחמת ששת הימים הציל ניסן ילדה ערבייה. המקרה, שפורסם על ידי כתב אוסטרי ששהה בארץ, זכה להדים בארץ ובחו"ל. לאחר מכן עסק ניסן בארגון משלחות לגרמניה, לקירוב בני הנוער משני העמים.
ניסן היה בן לשושלת של תלמידי חכמים ולומדי תורה, וירש את התנהגותם ואופיים. היה אופטימי, שופע הומור ואהוב מאוד בחברה. ידיד נאמן בלב ונפש. לבו היה מלא אהבה לכול.
ניסן התגייס למשטרת ישראל, ושירת בה בנאמנות עד מותו.
ביום ט"ו באדר תש"מ (3.3.1980) נפל סגן-ניצב ניסן בעת שירותו. בן חמישים ושתיים בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בהר הרצל, ירושלים. הותיר אישה ושני בנים.
הוא למד בבית ספר מת"ת (מציון תצא תורה). הוא לא היה חרוץ בשיעורים, ולהפתעתי כל שנה סיים את לימודיו והתקדם לכיתה הבאה. הוא קרא הרבה וגם אהב לשמוע ממני סיפורים בלי גבול. בבית הספר היו ילדים שלא היה באפשרותם לשלם. הוא היה מתחבר איתם, הביאם הביתה וביקש שאקבל אותם יפה ואכבדם באכילה ושתייה".
בשנת 1940, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה ופולין נכבשה על ידי הרוסים, הוגלתה המשפחה מפולין לרוסיה, כי בעיני הקומוניסטים הם היו טריפה - היו בעלי אחוזות ובתי הבראה ( מאה חדרים). אביו של ניסן נשלח למחנה ולא שב משם. "חמש שנים סבלנו מרעב ומקור", ממשיכה האם, "ובזמנים קשים היה ניסן מבקש שאספר לו על ארץ ישראל. הוא לא למד בבית ספר רוסי, כי סבל כל אותה עת ממלריה, אך ימים שלמים היה יושב בספרייה ולומד רוסית ואנגלית. בגיל חמש-עשרה היה ספרן, בעת שצעירים רוסים התגייסו לצבא.
עזבנו את רוסיה בשנת 1945 ועברנו לגרמניה, שם ריכזו השליחים מישראל את הילדים לעלייה לישראל".
ניסן עלה לארץ במחתרת, במסגרת עלייה ד'. הוא הגיע לקיבוץ דגניה א', שם היו לו קרובי משפחה. לאחר שהשתתף במלחמת העצמאות הוא התגייס לחיל הים. שלוש-עשרה שנים ש ירת ניסן בצבא הקבע, ובתקופה זו למד לבחינות בגרות והמשיך בלימודי משפטים.
באותה תקופה הוא נשא אישה, הקים בית בירושלים ונולדו לו שני בנים: אודי וירון.
במלחמת ששת הימים הציל ניסן ילדה ערבייה. המקרה, שפורסם על ידי כתב אוסטרי ששהה בארץ, זכה להדים בארץ ובחו"ל. לאחר מכן עסק ניסן בארגון משלחות לגרמניה, לקירוב בני הנוער משני העמים.
ניסן היה בן לשושלת של תלמידי חכמים ולומדי תורה, וירש את התנהגותם ואופיים. היה אופטימי, שופע הומור ואהוב מאוד בחברה. ידיד נאמן בלב ונפש. לבו היה מלא אהבה לכול.
ניסן התגייס למשטרת ישראל, ושירת בה בנאמנות עד מותו.
ביום ט"ו באדר תש"מ (3.3.1980) נפל סגן-ניצב ניסן בעת שירותו. בן חמישים ושתיים בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בהר הרצל, ירושלים. הותיר אישה ושני בנים.
תצוגת מפה