בנם הבכור של עופר ומיכל בנימין, נולד ביום י"ד בחשוון תשנ"ה (19.10.1994) בבית החולים "פוריה" בטבריה. אח גדול לאביה. בן זוגה של נעמי.

ניר, נכד ראשון למשפחת טרבלסי ושישי למשפחת בנימין, ילד יפה עם עיניים כחולות, שובב וסקרן. ידוע בתשוקתו לחקור את העולם סביבו.

עד גיל שלוש-עשרה גדל והתחנך בטבריה, ולאחר מכן המשפחה עברה לכפר הנוער "הדסה נעורים", וניר החל ללמוד בתיכון "רופין" שבעמק חפר. תמיד שאף למצוינות בלימודים, לצד רוח שטות וסקרנות עמוקה. במהלך התיכון נהג לבצע ניסויים מדעיים בנושאים שעניינו אותו. בילדותו גילה את המוזיקה וניגן על חליל צד וגיטרה.

בסיום התיכון ניר המשיך למכינה הקדם-צבאית למנהיגות ציונית חברתית, מכינת "עמי-חי" שבקיבוץ כרמים, מחזור י"ב. המכינה הייתה שנה מאוד משמעותית עבורו ואף אמר לאחותו אביה - "זו השנה הכי טובה בחיים שלי" ד'אז. הוא העמיק את אהבתו לארץ וחיזק את סל ערכיו שהוביל אותו בהמשך חייו – ציונות, אחדות, אחווה, צניעות, ענווה והגנה על המולדת.

אחת התכונות הבולטות שלו הייתה יכולתו לראות את האחר ולפעול למענו בלי לבקש כל תמורה למעשיו. פעל תמיד על פי צו מצפונו, גם אם הדברים נגדו את טובתו האישית.

בסיום המכינה התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בנח"ל, בגדוד 932. במהלך שירותו יצא לקורס מפקדים לאחר מכן לקורס קצינים. בתפקידו האחרון שימש כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה).

במהלך שירותו הצבאי ניר הוביל את חייליו תמיד למצוינות ואחדות, אך לפני המצוינות תמיד הייתה חשובה לו האחדות, קודם כל דאג לבין-אישי וליחד של חייליו. עוד סיפרו שבא"ח נחל היה בסיס גדול, ובכל זאת כולם ידעו והכירו את ניר מעצם היותו אדם כזה חברותי ואוהב לסובביו.

בתום שירותו הסדיר שובץ כמפקד מחלקה במילואים בגדוד 8208, חטיבה 261.

לאחר שחרורו מצה"ל יצא לטיול ארוך, שמונה חודשים טייל בדרום אמריקה ועוד חודש בווייטנאם. כשחזר החל בלימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת בר-אילן. בשנתו השלישית ללימודים החל לעבוד בחברת "סמסונג" בתחום ה-VLSI.

במהלך הלימודים הכיר את נעמי בת זוגו והם עברו להתגורר יחד בגבעתיים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במלחמה כנגד מדינת ישראל.

באותו בוקר ניר היה בבית חולים לצד נעמי זוגתו, שעברה תאונה כמה ימים קודם. בהבינו את חומרת המצב הזדרז להקפיץ את חייליו ויצא לבסיס, עוד לפני שקיבל את צו שמונה.

ניר ומחלקתו לקחו חלק בלחימה ברצועת עזה כבר מימיה הראשונים, כשתחושת שליחות מלווה את העשייה. ״אני רוצה שתדעי שהמלחמה הזאת היא השיא של החיים שלי, אני מרגיש משמעותי״, אמר לנעמי. אחד הדברים שניר היה גאה בהם מאוד הוא האחדות שאפיינה את המחלקה למרות השוני ביניהם, ולא אחת דיבר על רצונו שהעם יהיה מאוחד כמו מחלקתו.

ביום 22 בינואר 2024 לקחה המחלקה חלק במשימה של פיצוץ מבנים במחנה אל-מע'אזי שבמרכז רצועת עזה. לקראת סיום הפעילות מחבל יצא משדה זיתים וירה שני RPG שפוצצו את הבניינים שניר ומחלקתו שהו בהם בעת הפעילות. ניר יחד עם שלושה-עשר חייליו, חמישה לוחמי הנדסה ושני לוחמי שריון נפלו בקרב.

סרן ניר בנימין נפל בקרב ביום י"ב בשבט תשפ"ד (22.1.2024). בן עשרים ותשע בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר ויתקין. הותיר אחריו הורים, אחות ובת זוג.

העדויות והסרטונים מאירועי 7.10 השפיעו על ניר מאוד, סיפרה אימו, בהם הסיפור על הבנות שנמצאו מול תחנת משטרת שדרות, ורומי בת השש שאלה בקול מלא תקווה את השאלה שוברת הלב של ילדה שראתה מחבלים כובשים את עירה ורוצחים את הוריה – "אתם של ישראל?" "כן", ענו לה השוטרים, וכך רומי וליה ניצלו. בעקבות תיאור זה ביקש ניר להכין חולצה לכל המחלקה ולכתוב עליה מאחור - "אנחנו של ישראל".

מילים אלו נכתבו על הזיכרון של ניר, שלנו, כתבה האם, מילים שמותירות אפקט שלא יימחה. ניר היה ברוחו ובמהותו של ישראל וקיווה שתהיה לו הזכות לעזור כל כך הרבה למדינה האהובה שלו - "אני של ישראל".

מתוך ההספד של אביה אחותו: "אמנם אנחנו עם של גיבורים, אבל תמיד יהיו את האקסטרה המיוחדים. ואתה אחי, היית מיוחד. כל כך הרבה ערכים ותכונות שאגיד תודה אם היה לי רבע מהיכולות שלך, ולעולם לא אפסיק להתחרט שלא הספקתי לשאוב אותן יותר ממך. כל כך הרבה נשאת על הכתפיים בלי להתלונן לרגע, בלי לחשוב פעמיים.

אם היית קולט כמה אנשים עוצרים את החיים שלהם בשבילך ובשביל להגיד כמה נגעת בהם וכמה השפעת עליהם היית בשוק, אבל אני לא כי אני יודעת שאתה זן נדיר...

אחי שלי היחידי שלי, אני מבטיחה להילחם יום ביומו על הזכות לחזור לחיים, לקחת חלק במלחמה על המדינה והקיום שלנו בשביל שלנכדים שלנו יהיה בית כמו שאמרת.

מבטיחה ליישם את כל העצות שלך ולהישאר נאמנה לערכים שלך.

תודה על מי שהיית בשבילי ובשביל המשפחה ונעמיקי.

אני אוהבת אותך, לעד אתגעגע. אוהבת וכואבת, ויוויאן".

ספדה זוגתו נעמי: "ניר. לפני כמה שבועות כשהיית בבית שאלת אותי 'מה תגידי עליי בהלוויה?' ואני הסתכלתי עליך בשוק ואמרתי לך 'א. אני לא אצטרך להגיד כלום כי אתה לא תמות לפניי, ו-ב. לא הייתי יכולה להגיד כלום כי אני אהיה שבורה מדי'. ענית לי 'מה?? את לא תספדי אותי?'

אז הנה הגענו למצב הזה ואני פשוט לא מאמינה. אתה היית כל החיים שלי, אני אוהבת אותך ברמה שאף אחד לא יכול להבין - חוץ ממך. היו הרבה דיבורים על חתונה וילדים, איך נקרא להם, איך נגדל אותם, ואני לא קולטת שזה כבר לא יקרה. כל התוכניות שתכננו כבר לא יקרו. רק לאחרונה קיבלת את התואר מהנדס, שחיכית לו וחיכית כבר לחזור לעבודה שאתה כל כך אוהב.

אני יודעת שכנראה לא הייתה לך שום דרך למנוע את מה שקרה, כי אתה הכי אחראי בכל צה"ל ואני לא צריכה לדעת בדיוק מה קרה שם כדי לדעת שלא היה משהו שיכולת לעשות אחרת. החיילים שלך זכו במפקד הכי טוב ואחראי שקיים. בפעם האחרונה שהיית בבית אמרת לי 'נעמי אני רוצה שתדעי שהמלחמה הזאת היא השיא של החיים שלי'. אתה ראית את המילואים האלה כזכות והיית מאושר שזה מה שאתה עושה - מגן על המדינה האהובה שלך. אני שמחה שככה הרגשת ברגעך האחרונים, ואני יודעת שלא היית בוחר בדרך אחרת. אם כבר למות אז ככה. כל הזדמנות שהייתה לך היית מדבר איתי על כמה חשוב לשמור על המדינה ועל העם והיית שם שירים ציוניים באוטו בכל נסיעה.

אני אוהבת אותך יותר ממה שמילים יכולות לתאר, גאה בך הכי בעולם ואתגעגע אליך תמיד".

מתוך ההספד של מיכל, אימא של ניר: "ניר שלי. אין אדם בקהל שלא יודע מה אתה היית בשבילנו. היית חלומה של כל אם עבריה, לוחם, קצין, ג׳נטלמן, מהנדס, צנוע חכם וחתיך עם עניים כחולות.

החברים הדתיים מהאוניברסיטה בבר אילן סיפרו לי שהיו פונים אליך בשאלות ערכיות, ואת התשובה שלך היו מחלקים לשלוש ואת השליש מיישמים. כזה היית בן שלנו, אדם ערכי לא רק בהבנה והכרת הערכים אלא ביישומם.

עם ישראל היקר

השבוע, בדיוק שבוע לפני שניר נפל, הייתי פעם ראשונה בחיי במוזיאון יד ושם, הלכתי לביקור בעקבות סיור שלי בבתים השרופים בכפר עזה. הבנתי, סוף סוף הבנתי שרק אם נהיה יחד מאוחדים ונעשה אחת למען השני באמונה חזקה העוצמה שלנו תהדוף כל אויב.

אנחנו עם חזק. הבן שלי נפל על תקומת הארץ. רציתי לבקש מכם בקשה קטנה, אם אתם יכולים, בבקשה, לצעוק שלוש פעמים – עם ישראל חי. עם ישראל חי. עם ישראל חי".