בנם של אולגה וישראל. נולד ביום ד' בתמוז תשי"ג (17.6.1953) בתל אביב.
נתן (נתי) גדל ביפו. הוא למד בבית הספר היסודי "וייצמן" ואחר כך בפנימייה הצבאית בתל אביב ששילבה לימודים תיכוניים בגימנסיה הרצליה.
לאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. הוא התקבל לקורס קצינים והוכשר כקצין שריון.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר שנת 1973 נתי שימש כמפקד מחלקת טנקים בדרגת סגן משנה (מחלקה 3 בפלוגה מ', גדוד טנקים של חטיבה 14). בהמשך התקדם לדרגת סרן.
מהשעות הראשונות ללחימה עמד נתי בראש כוחותיו בקרב הבלימה באזור קנטרה בתעלת סואץ.
במהלך הלחימה הוא דיווח על הפגזה קשה ובהיותו חשוף בצריח נפגע בראשו. הרופא הצבאי הצליח להנשימו והוא הוטס לבית החולים איכילוב בתל אביב, שם החל המאבק על חייו. נתי ניצל ממוות אך פציעת הראש הקשה הותירה אותו משותק.
בשנת 1978 הוא התחתן עם חוה בת זוגו. נולדו להם בתם אורית ובנם תומר. נתי היה בן זוג מסור ואוהב לאשתו ואבא גאה שהשקיע רבות בילדיו. הוא חי חיים מלאים למרות מגבלותיו כנכה.
כשילדיו בגרו זכה ליהנות מנכדיו. בתו סיפרה שידע ליהנות מהדברים הקטנים: מוזיקה טובה, פיתה עם שניצל, סיגריה עם המלווה, טיול ברחוב על כיסא הגלגלים כשהנכד יושב בגאווה על ברכיו.
נתן אבטליון נפטר ביום כ"ז בניסן תשפ"ג (18.4.2023). בן שישים ותשע בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ראשון לציון. הותיר אחריו אישה, בן ובת.
ספדה לו משפחתו: "מי שהכיר אותך יעיד על חוכמתך הרבה, טוב ליבך ואצילות הנפש שלך. על אף הפציעה האנושה שספגת במלחמת יום הכיפורים בהיותך קצין צעיר בן עשרים, המשכת להילחם כל חייך ולא ויתרת לעצמך. הקמת משפחה לתפארת ולמרות הכאבים העזים שליוו אותך לא התלוננת ונהגת בנועם הליכות ובשלווה. רוח הלחימה ותעצומות הנפש שלך הן מקור השראה ומודל לחיקוי לכולנו".
כתבה אשתו: "נתי שלי, אהוב שלי, קשה לי לכתוב עליך בזמן עבר... אני יודעת ששנאת קור ואני מקווה שהאהבה והחום של כולנו יחממו אותך לנצח".
בתו כתבה: "אבא, נלחמת כל כך חזק שאפילו הרופאים לא האמינו. בכל פעם שאמרו לנו שהמצב קשה ויכול להיות שלא תעבור את הניתוח או הטיפול, אמרנו שיש 'מצב קשה' ויש את נתי אבטליון, שלא מוותר, לוחם בנשמה, האיש החזק ביותר. קראנו לך Iron Man בעל כוחות פיזיים ובמיוחד נפשיים וכוח רצון.
מעולם לא שמעתי אותך מתלונן. להיפך. תמיד חיובי, חייכן, שואל בשלומם של אחרים, משרה שקט ורוגע ולכן כולם אהבו להיות בסביבתך.
בשנים האחרונות לא דיברת הרבה, אבל כשהיה לך מה להגיד זה תמיד היה משהו חכם, שנון ומצחיק שנחרט בזיכרון והפך למטבע לשון. 'חבר שלי', קראת לעמית הנכד והסברת לו שעמית זה חבר. כשהתבלבלת במשהו אמרת 'מה לעשות, בכל זאת פגוע ראש'.
למדתי ממך על התמדה, נחישות ובעיקר שהחיים חזקים מהכול. אתגעגע לראות אותך על הכורסה שלך, לחיוך היפה שלך, לניצוץ בעיניך כשאנו נכנסים לבית והילדים רצים לחבק אותך ורבים מי יהיה הראשון ולכמה זמן... אנחנו עצובים אבל חזקים, כמוך".
ספד לו חברו מהפנימייה: "תמיד היית ראשון. בין החרוצים והטובים בלימודים, מוקד מרכזי בחברה, בלחימה בראש מחלקת הטנקים שלך, וגם בשיקום שלך מפציעתך הקשה היית דוגמה ומופת".
חבר נוסף ספד לו: "נתי במילה אחת: גיבור. בשתי מילים: גיבור על... היית ככל הנראה הפצוע הכי קשה של מלחמת יום הכיפורים ועבורך המלחמה הזו נמשכה חמישים שנים... ניצחת אינספור ניתוחי ראש מורכבים ביותר והיית לפלא אנושי. תמיד אופטימי. תמיד עם חיוך. תמיד מנצח. הרוח שלך ניצחה תמיד... פגיעת ראש היא הקשה שבפציעות. מעטים שורדים, מעטים עוד יותר משתקמים, ורק יחידי סגולה כמוך מצליחים להישאר תמיד אופטימיים ומעוררי השראה".