בתם הבכורה של אסתר וציון חדאד. נולדה ביום ט' בשבט תשל"ג (12.1.1973) בחדרה. אחות ללימור, קרן ואברהם.

סיגלית – סיגי בפי כול – גדלה והתחנכה בשכונת גבעת אולגה שבחדרה. למדה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "יבנה" וסיימה את חוק לימודיה בבית הספר "תיכון חדרה". בלטה בכישוריה הרבים ובאישיותה הנמרצת והייתה מוקפת חברות וחברים שאהבו אותה וביקשו את קרבתה.

בשנת 1991 התגייסה לצה"ל ושירתה כסמלת מבצעים ביחידת זרוע היבשה – תחילה בבסיס צאלים, ולאחר מכן בגזרת החרמון.

לאחר שחרורה משירות סדיר בחרה להמשיך ולתרום למדינה ולחברה ולממש את יכולותיה במסגרת כוחות הביטחון, ובאוקטובר 1993 התגייסה למשטרת ישראל. לאור נתוניה הגבוהים אותרה ליחידת העיקוב המשטרתית ("הסמויה") – אחת מיחידות העילית של המשטרה הפועלת בחוד החנית של הלחימה בטרור ובפשיעה החמורה. לאחר הכשרתה הוצבה בתחנת חיפה, וגרה בעיר. תפקידה כלל עבודת שטח אינטנסיבית ונועזת שהצריכה, בין היתר, הסתובבות באזורים מפוקפקים בשעות הלילה לצורך איסוף ראיות ומעקב. בזכות אומץ ליבה, מסירותה וכישוריה נלכדו עבריינים רבים ונמנעו מעשי פשע בחיפה ובסביבתה.

בהמשך שירותה, עברה לתחנת חדרה ושימשה חוקרת אלמ"ב (אלימות במשפחה). גם כאן התמודדה עם מצבים מורכבים, לרבות איומים מילוליים ופיזיים. את תפקידה מילאה מתוך תחושת שליחות, מחוזקת בידיעה הברורה כי בכוחה להציל חיים ולמנוע פגיעה בנשים ובילדים.

את אילן פלד, בחיר ליבה, פגשה במקרה ליד מקום מגוריה בחיפה, לאחר שסיימה לערוך קניות. שקיות המצרכים שבידיה היו רבות וכבדות, ואילן, שנקרה בדרכה, התנדב לסייע בסחיבתן עד דירתה. התברר כי השניים גרים באותו רחוב, וסיגי לא יכלה להתכחש לניצוץ שניעור בליבה. חדורת מטרה, ומצוידת ביכולותיה המקצועיות, בלשה אחריו ואיתרה את מיקום דירתו. לבקשתה, לעזור לה בהתקנת גופי תאורה בדירתה, נענה בחפץ לב, ומכאן ואילך התפתח בין השניים סיפור אהבה מהסרטים שהפך למערכת יחסים רצינית.

סיגי ואילן נישאו ביולי 1997 והקימו את ביתם בפרדס חנה, שם עברה לשרת. בפברואר 2000 חבקו את בתם הבכורה ליהי, וביולי 2001 הצטרפה בת הזקונים בר שירה. בנותיה היו הדבר היקר והחשוב לה ביותר והיא התמסרה לגידולן בד בבד עם המשך שירותה במשטרה. חינכה אותן לערכים, לדרך ארץ, הייתה קשובה ואכפתית, ועודדה אותן ללמוד ולהתקדם.

בקרב משפחתה הגרעינית והמורחבת שימשה סיגי עמוד תווך, והיוותה דמות מרכזית נערצת ואהובה. "היית זמינה לשיחות נפש," כתבה דודתה, "להחליף רשמים וחוויות. היה תענוג בלתי רגיל לשהות במחיצתך, לשוחח איתך, והזמן אץ לו ולא היה אפשר להפסיק." ניחנה בכישרון למצוא פתרון לכל בעיה, ידעה להטות אוזן קשבת כשצריך, העצימה ופרגנה. כתבה אחותה קרן: "לכל אחד מאיתנו נתת להרגיש שהוא מלך העולם; החוכמה הלא-תיאמן שלך, הנתינה והיופי האין-סופיים והיכולת שלך להיות בשביל כל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע בחיים."

סיגי אהבה את החיים, ולמרות שנחשפה לצדדים האפלים שבהם – או אולי דווקא בשל כך – ידעה למצות ולנצל את כל הטוב והיפה. היא אהבה לבלות, לצחוק, לשיר ולרקוד בהופעות, לצאת לחופשות, לראות עם אילן הצגות וסרטים, ואחת לשבוע נהגו לרקוד ריקודים סלוניים. דבקה בערך המשפחתיות וארגנה טיולים וימי כיף למשפחה המורחבת, תוך שהיא מלכדת את כולם, מנצחת על ההפקה ומחלקת תפקידים. אהבה מאוד גם לארח בביתה, ועשתה זאת מכל הלב. "היית מיוחדת בהכנסת האורחים שלך," כתבה בת דודתה, והוסיפה חברתה: "כל ארוחה אצלה היא חגיגה עם שולחן עמוס מטעמים. לחגוג איתה את החגים זו הייתה חוויה." בצד עיסוקיה הרבים מימשה גם את אהבתה לאמנות; עיצבה ופיסלה יצירות יפות ומיוחדות מעיסת נייר והייתה בעלת חוש אסתטי מפותח. ניחנה גם בכישרון כתיבה ויכולת ניסוח ושימשה הנואמת והמברכת הראשית של המשפחה בכל אירוע ומועד.

חמלה, דאגה לזולת והרצון לסייע לכל הנתון במצוקה היו טבועים בנשמתה של סיגי וחצו את גבולות התפקיד ושעות העבודה. סיפר בעלה: "באחת השבתות סיגי קיבלה קריאה ובה התרעה על אדם המנסה לשלוח יד בנפשו. למרות שלא הייתה בתפקיד, מיהרה להגיע למקום והצילה את חייו."

בשנת 2004 חלתה סיגי בסרטן. בשבע השנים הבאות נלחמה במחלה בגבורה, ולכל אורך הדרך, שהייתה קשה ומייסרת, נשארה חיובית וחיונית; המשיכה לשרת במשטרה ואף למדה לתואר ראשון במשפטים. כתבה אושרית: "נלחמת במחלה בחירוף נפש. אף פעם לא ויתרת ולא עשית לעצמך הנחות, גם כשלמדנו לבחינות. שמת מטפחת והמשכת בכל כוחך. אישה חזקה ועקשנית. אם ואישה למופת." גם בתוך תקופות של טיפולים וחרף הכאבים ותופעות הלוואי המשיכה לנהל את חיי המשפחה, הקפידה כי שגרת חייהן של הבנות לא תיפגע והתנדבה להסיע אותן לחוגים, לפעילויות ולמסיבות.

בתפקידה האחרון במשטרה, שירתה בתחנת זכרון יעקב כחוקרת בתחום משפחות פשע. לאחר תקופת הפוגה מהמחלה, כשבבדיקות המעקב התגלו תוצאות לא טובות, הייתה זו סיגי שניחמה ועודדה את אוהביה והפיחה בהם תקווה. "כולנו היינו בטוחים שתנצחי," כתבו, "כי ידענו שאת אישה מנצחת, גיבורה, אמיצה, שמבינה כל דבר ומשיגה כל יעד." סיגי ניסתה לשדר חוזק, אך ימיה הלכו ואזלו וגופה הלך והתכלה. בימיה האחרונים שכבה בבית החולים מחוסרת הכרה, מוקפת באוהביה, עד שתם המאבק.

רב-סמל מתקדם סיגלית פלד נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ט"ו באדר ב' תשע"א (20.3.2011) והיא בת שלושים ושמונה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה. הותירה בעל, שתי בנות, הורים, שתי אחיות ואח.

ספדה לה אחותה קרן: "סיגלית, נסיכה שלנו. שבע שנים נלחמת בגבורה כנגד מחלה שידעת שאותה אי אפשר לנצח, אך לרגע לא רפו ידייך. נלחמת בכל החזיתות, בכל הטיפולים והמכאובים. נלחמת כי רצית לחיות, ויותר מהכול רצית לחיות בשביל הנסיכות שלך, ליהי ובר הקטנות. ... בשנות חייך הקצרות השכלת לעשות גדולות, וגם בתקופת המחלה המשכת לעשות חיל בכל דבר בחייך – בעבודה שכה אהבת, בלימודים, ומעל לכול – כאימא. עזבת והשארת כל כך הרבה. בדרכך המופלאה והמיוחדת את נשארת בכל אחד מאיתנו. גופך כשל, אך רוחך ניצחה. אומץ ליבך, יופייך, חוכמתך ורוחך יישארו עם כולנו לעד. אנו מצדיעים לך ולגבורתך. יהי שלום בחילך ושלווה בארמונותייך. נזכור אותך לעד ותהיי איתנו תמיד. אוהבת אותך לנצח."

כתבה אחותה לימור: "אחותי היקרה והאהובה, המלאך השומר האישי שלי, האחת שתמיד ליוותה והייתה לצידי. לא יכולה לתאר במילים את עומק הכאב, את התהום העמוקה בלב. הנוכחות וההילה שלך חסרות מאוד בבית. אוהבת אותך ומתגעגעת בכל יום יותר."

ספדה לה דודתה: "סיגלית יקרה, נלקחת מאיתנו באמצע חייך ואת כולם הותרת לבכות אחרייך. בלכתך השארת חלל ריק ונותר רק העבר עליו להתרפק. היית גיל וחדווה ושָפעת מלוא חופניים אהבה. את, שתמיד היית מלאת אמונה ובעלת ערך ובכל מעשייך מצאת את הדרך, ומיצית את החיים עד תום, כאילו חשבת שהם יהיו קצרים. יפה, חכמה ומלאת אנרגיות. אישה מיוחדת, אימא נהדרת, בת ואחיינית לתפארת. ... מאז ומתמיד ידעתי שאת אישה משכמה ומעלה, אישה דעתנית, צמאה ללמוד ולהספיק עוד ועוד... בנשמתי ובליבי שמור לך מקום מיוחד. נוחי על משכבך בשלום והיי מלאך השומר על כולנו במרומים. יהי זכרך ברוך."

כתבה האחיינית ליאת: "סיגי היקרה, את היית אישה חזקה ומודל לכל אדם שנלחם בכל מלחמה. עד הרגע האחרון לא ויתרת ולא האמנת במוות.נלחמת אפילו שכאבת וסבלת. המשכת להילחם גם כשלא נשארו מילים... התקווה תמיד הייתה בך – לחיות למענך ולמען משפחתך... דודתי היקרה מכול,השארת הכול והלכת. הלכת לנוח מסבל ועינויים. נוחי לך סיגלית היקרה ושמרי על כולנו מלמעלה. בליבנו את נמצאת לעד. אוהבת המון ומתגעגעת."

כתבה יפעת: "סיגי אהובה שלי! עם דמעות בעיניים ולב מלא אהבה את תמיד בליבי. כשאני רואה את דמותך את תמיד עם החיוך הכובש והעיניים החמות והאוהבות. סיגי שלי היא מעל לכול חברה טובה ואימא נפלאה. תמיד פנויה לעזרה עם המון חשיבה והמון נתינה, הכול בצניעות ובענווה, תמיד חושבת קדימה איך אפשר לעזור ולקדם, הראשונה להתנדב, לראות ולהבין אם מישהו במצוקה וצריך עזרה. ... אהבה, מסירות ונתינה עד בלי קץ הם פשוט את."

חברתה טובה כתבה לזכרה את "שיר געגוע": "יפה היא / מאירת פנים / עיניה טובות / שוחקות / צחוקה מרעיד / חיוכה ממיס / שיער המשי / השחור שלה / ממסגר את פניה / העגולות / הבהירות / כל כולה רכות / שמח וטוב // ממגנטת היא / מהפנטת / אל תוך הלב / נכנסת / חכמה היא / וביישנית / עדינה היא / וגם דעתנית / רגישה היא / ונדיבה / חברה טובה היא / אחת ויחידה / סיגי."

סיגלית (סיגי) מונצחת באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שבמכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, ב"בית יד לבנים" שבפרדס חנה ובהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל בירושלים. דף לזכרה מופיע באתר "גל-עד לזכרם" של משטרת ישראל. חבריה במשטרה הכינו מצגת המספרת על חייה ומאירה את דמותה. משפחתה מקיימת לימודי תורה ומשניות לעילוי נשמתה.