בת ציונה ויפת. נולדה ביום כ"ד בשבט תשכ"ח (23.2.1968) בירושלים. בת בכורה להוריה, אחות בכורה של מירב ומרדכי מאור.

בהיותה בת שנתיים עברה המשפחה מירושלים לבת ים בעקבות עבודתו של האב שהיה שוטר, ובעיר זו היא גדלה והתחנכה. למדה בבית הספר היסודי "גאולים", בתוך זמן קצר למדה לקרוא וגילתה את אהבתה הגדולה לספרים. היא קראה ספרים רבים בתחומים שונים, שימשה כ"מרכז הידע" של השכונה וסייעה לחבריה בהכנת עבודות ובהרחבת הידע.

כבר כילדה הייתה דעתנית מאוד והקפידה להשמיע את דברה ורצונה בישירוּת ומתוך נאמנות לאמת הפנימית שלה. האחות מירב סיפרה כי סימה הייתה יצירתית מאוד, למשל כשהן איחרו לבית הספר והתבקשו לתת הסבר אודות האיחור הייתה מספקת מיד תירוץ מוצלח ופוטרת אותן מקבלת עונש.

היא המשיכה ללימודי תיכון ב"רמות בת ים" במגמת מדעי המזרח ומזרחנות. תלמידה מצטיינת ופרפקציוניסטית, כדברי משפחתה – "לא היה אצלה ציון 99, היא שאפה תמיד לשלמות". גילתה נטייה למקצועות הומניים, פחות התחברה למקצועות הריאליים ולספורט.

היא אהבה מאוד להיות במרכז העניינים ומיעטה להשתתף במשחקים אשר הצריכו ממנה להתלכלך או כללו עבודת כפיים. פמיניסטית בגישתה ודגלה בשוויון בין המינים. בעלת לב רחב ורודפת צדק.

בסיום התיכון התגייסה לצה"ל, ושירתה ביחידה 8200 של חיל המודיעין. היא נהנתה מאוד משירותה הצבאי והשתחררה כעבור שנתיים.

לאחר שחרורה החלה בלימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואולם כעבור זמן קצר החליטה לשנות מסלול לימודים והשתלבה בלימודי תואר ראשון במדעי המדינה והמזרח התיכון. סימה השלימה בקלות יחסית את הפערים שצברה בשל המעבר בין התארים, וקיבלה מלגות לאור הצטיינותה בלימודים.

בסיום לימודיה קיבלה שתי הצעות עבודה, האחת משירות הביטחון הכללי והשנייה מטעם משטרת ישראל. לאחר לבטים רבים, בין היתר על רקע היות אביה קצין משטרה ותיק, החליטה סימה להתגייס למשטרת ישראל.

ביום 25.12.1991 התגייסה למשטרה, שם שימשה בתפקידים שונים ומגוונים. תחילה התגייסה לימ"ר (יחידה מרכזית) תל אביב, לתפקיד בתחום האזנות הסתר. בסמוך לכך, היא יצאה לקורס קצינים ושימשה מספר שנים כקצינת האזנות סתר בשפה הערבית. אחר כך שימשה בתפקיד קצינה בחוליית קמב"ס (קצין מודיעין בתי סוהר) במטה הארצי והייתה לעזר רב לסגן ראש האגף. בחלוף ארבע שנים, קיבלה דרגת רפ"ק (רב-פקד) ומונתה לתפקיד ראש חוליית מחקר הונאה במדור מחקר באגף המודיעין של המטה הארצי. בהמשך, קודמה ומונתה לתפקיד ראש חוליית מודיעין בתי סוהר.

במסדרונות ימ"ר תל אביב הכירה את שאול ימין, עמית לשירות. הוא סיפר: "את סימה הכרתי בשנת 1992 במפגש מסדרון מקרי. במבצע אחד מני רבים, מבצע משותף למפלג סמים וליחידת האזנות סתר אחר יבואן סמים, יצא לנו לדבר בטלפון על הפעילות הפלילית ואז קבענו להיפגש ולהכיר, ואחרי המפגש הכול היסטוריה".

בשנת 1993, בהיותה בת עשרים וחמש, התחתנו השניים. הם התגוררו תחילה בגבעת זאב ובהמשך עברו למודיעין, בשכנות לאחותה. ברבות השנים נולדו להם שני ילדים – מעיין ורועי.

סימה הייתה אם נוכחת בחיי ילדיה, זאת על אף שירותה התובעני במשטרה, והצליחה בכך גם הודות לתמיכתו של בעלה המסור שאול. היא הקפידה להיות מעורבת בכל היבט בחיי ילדיה, לקחה חלק בפעילות ועד ההורים, השתתפה במסיבות ובפעילויות שונות ותמיד נתנה להם תחושה שהיא שם עבורם ומגבה אותם בכל דבר ועניין. התחושה בבית הייתה כי סימה תמיד נוכחת, סיפרה הבת, גם אם לא באופן פיזי באותו הרגע.

היא חינכה את ילדיה לעצמאות, לשאפתנות ולמצוינות, לימדה אותם להציב יעדים ולחתור להגשמת המטרה, והייתה גאה בהם על הישגיהם בתחומים השונים.

בית המשפחה שימש כבית פתוח עבור חבריהם של הילדים, אשר ראו בסימה כתובת לשיחה ולעצה טובה. אירועים חברתיים וכיתתיים שונים נהגו לערוך בבית המשפחה, כשהאירוח היה ברוחב לב ובנדיבות מלאה.

סימה אהבה מאוד טיולים בעולם ובני המשפחה נהגו לנסוע ולטייל לעיתים קרובות ולחגוג ימי הולדת בחו"ל. לקראת הטיולים נהגה לתכנן את המסלול וללמוד על המקום אליו היו נוסעים, כדי שתוכל להעביר את הידע שצברה הלאה לבני הבית. הודות לבעלה הטיולים כללו צד ספורטיבי, ויחד הם צעדו בטְרק בתאילנד. בני משפחתה סיפרו כי היא אהבה מאוד סיסמאות כגון "בחו"ל הכול מחוּל", או "מלימון תעשה לימונדה". בין תחביביה ניתן למצוא קניות ובעיקר קניות נעליים, באומרה כי "כל אימת שהינך מצוברח אין דבר שזוג נעליים לא יכול לפתור".

הקשר שלה עם משפחתה המורחבת אף הוא היה קשר קרוב מאוד. היא טיפלה בהוריה עד יומם האחרון והקפידה על ביקורים תכופים ועל כי לא יחסר להם דבר, כן הייתה קרובה מאוד לדודותיה.

האחות מירב סיפרה על קשר שהלך והתהדק ככל שהשנים נקפו. היא סיפרה כי בילדותן נהגה ללכת אחרי סימה לכל מקום ועל כן כינתה אותה אחותה - "הזנב שלי". ואולם משבגרו, ועל אף אופיין השונה, הן גילו האחת את השנייה, נהגו לבלות שעות רבות יחד והיו בלתי נפרדות. הקשר עם אחיה מרדכי מאור היה תחילה מרוחק בשל פער הגילאים ביניהם אשר עמד של שש-עשרה שנים, ואולם ככל שהם בגרו הקשר הלך והתהדק. סימה דאגה לו מאוד ועמדה לצידו בעת הצורך.

לאחר שירותה כרכזת חוליית מודיעין בתי הסוהר שבה סימה לשירות באגף המודיעין של המטה הארצי וכיהנה בתפקיד ראש מדור מחקר. תפקידה האחרון היה ראש היחב"מ (יחידה לביטחון מידע), יחידה העורכת בדיקות התאמה תעסוקתית וקביעת הסיווג של מועמדים לגיוס למשטרה וכן בדיקות ביטחון שוטפות לכלל השוטרים.

בתפקידיה השונים עשתה סימה חיל והשאירה חותם של עשייה ומצוינות. לאורך השנים קיבלה מכתבי הערכה ותעודות הוקרה מעמיתיה ומפקודיה. כך למשל, כתבו צוות קב"טיות מג"ב: "'אשת חיל מי ימצא'... הייתה לנו הזכות לשרת תחת פיקודך. מפקדת נערצת ומיוחדת במינה. ביכולת הפיקוד והמקצועיות שהפגנת שימשת לנו השראה וביטחון בעשייה שמהווה דוגמה. העלית את מערך היחב"מ במדרגות הסולם עד קצהו. הצלחתך אינה בספק ועוד תוכח, ועל כך תודתנו הענקית, האוהבת והמחבקת".

כתבה שלומית, עמיתה לעבודה: "סימה יקרה. שנים של עשייה ותרומה בכל התחומים והנושאים. קצינה מיוחדת עם ראייה קדימה, ערכים ומשמעת שאין דומה לה. בכל תפקיד שהיית לאורך שירותך הטבעת את חותמך בכל מובן, בכל מקום שעברת תיזכרי בשל העשייה וההירתמות".

חיים, קב"ט במטה הארצי, כתב: "סימה, את קצינה ומפקדת מהמעלה הראשונה, ולצערי אין הרבה מפקדים עם תכונות כמו שלך: יכולת קבלת החלטות מרשימה, ראייה אסטרטגית רחבה, חשיבה יצירתית, ישירות גבוהה, התנהלות אמיצה תוך שבירת מוסכמות, חיובית וכל זאת מתוך תחושת שליחות וכוונות טובות וטהורות לריפוי ובניית ארגון טוב יותר ובריא יותר".

ואכן, מקצועיותה, היושרה הבלתי מתפשרת שלה והחתירה לאמת ולטוהר מידות הציבו את סימה בין מקבלי ההחלטות המשמעותיים במשטרת ישראל. היא אף כונתה "האישה החזקה במשטרה". היא הובילה והשפיעה על תהליכים הנוגעים להתנהלות המשטרה, לרבות על תהליך גיוס המועמדים והפרמטרים לבחינת התאמה של מועמד במעבר מתפקיד לתפקיד, החלטות ניהוליות לאורן מתנהלת משטרת ישראל גם כיום.

לצד בניית קריירה ענפה במשטרה, סימה השלימה תואר שני במדעי המדינה. היו בה עוצמות רבות ויושרה בלתי מתפשרת, כדברי בעלה. היא הייתה אינטליגנטית וחריפה, הבחינה בין עיקר וטפל וניתן היה לדבר איתה על הכול, לצחוק ולריב והכול ברוח טובה. מחד, היא ראתה דברים נכוחה ולא חששה לומר את שעל ליבה ומאידך, ניחנה ברגישות גדולה לאחר ובהמון נכונות לעזור ולתת מעצמה, תכונות אשר הביאו את סובביה לרצות בקרבתה.

היא דגלה בזיכרון ארגוני בכל תחום והקפידה לכתוב את משנתה בפירוט נרחב, על מנת שהדרך שבה האמינה תהיה ברורה גם לבאים אחריה וקלה ליישום עבורם.

ניצב-משנה סימה ימין נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י"ב בתשרי תשע"ח (2.10.2017). בת ארבעים ותשע בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין במודיעין, בחלקה הצבאית. הותירה בעל, בת ובן, אחות ואח.

על מצבתה כתבו אוהביה: "היא הייתה חזקה מהחורף היא הייתה חזקה מסופה / לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכוח שלה". (מהשיר "חזקה מהרוח", כתבה אסתר שמיר).

ספדה האחות מירב: "ביום ההלוויה היית אמורה לטוס לווייטנאם, טיול של שלושה שבועות... שלושה שבועות נראו לי ארוך מדי. מה אעשה בלעדייך שלושה שבועות? יהיה לי משעמם. אני לא אוהבת שאת רחוקה ממני... והנה עבר כבר חודש.

מי שאמר שהזמן מרפא לא הכיר אותך, לא זכה לפגוש אותך. מי שאמר שהזמן מרפא, לא מבין מה היית בשבילנו. כמה השפעה הייתה לך על חיינו...

חסרונך מורגש בכל איבר בגוף ואני לא מבינה איך החיים ממשיכים בלעדייך כי לכלום אין משמעות אם את לא שם...

היינו כשני כינורות והפקנו מוזיקה טובה ועכשיו כינור אחד לא ייתן את אותה התפוקה. היינו ביחד מקבלות החלטות, היינו ביחד מתכננות חופשות, היינו ביחד על הכול מדברות, היינו ביחד יוצאות לקניות ועכשיו הכול קר ועצוב ולבד, ובגרון יש צריבה ומחנק. היינו ביחד כל יום כל היום ועכשיו ריקנות, החיים הם גהינום".

ספד הבעל, שאול: "אל תגידו שאין לי אישה, ביחד בלילה ישנים במיטה. ובבוקר ביחד אנחנו מתעוררים, ממהרים להמשיך ולגדל את הילדים. ואני יודע בכל רגע נתון, מה לעשות כי נתת בי הרבה אמון. יודע בדיוק מה את רוצה, ואיך לכל אחד מילדינו לתת עצה. ואיך לסדר לעשות ולהמשיך בחיים, כי צוואתך ברורה בכל המישורים".

ועוד כתב שאול: "במהלך עשרים וחמש שנות נישואין עברנו יחד עליות ומורדות, הספקנו לטייל בעולם ולעשות חיים משותפים וטובים. את מעיין הילדה הגדולה שלנו זכית לראות קצינה בצה״ל, ואילו לרועי הילד הקטן שלנו לא הספקת לחגוג יום הולדת שמונה-עשרה ולא הספקת לראות אותו מתגייס לצה״ל. בטוח שאת גאה בו כלוחם בגולני, שזו הצלחה אדירה בשבילו ובשבילי.

אני כותב מילים אלו אחרי כשנתיים וחצי של בדידות מאוד קשה, עם המון געגועים אין סופיים. געגועים לאוכל שלך, למטעמים שלך, לטיולים בארץ ובעולם, לידע הרב שלך בכל נושא.

אוהב אותך סימה יקרה, וזה מה שנשאר לנו - רק זיכרון מתוק, שלוב באהבה ובהערכה רבה לך, אהובה".

כתבה מירב, בשם כל אוהביה של סימה: "אל תגידו שאין לי אחות... היא כאן איתי בכל רגע וכל שעה, כי את המורשת והידע לא לעצמה שמרה, היא לימדה הובילה ונתנה מעצמה, והיום זה איתי בעצמותי ונשמתי...

אל תגידו שאין לי אימא, אותנו תמיד דוחפת קדימה... היא כאן בכל מקום ובכל פינה, נותנת לנו הרגשה של סיפוק והצלחה, וגם אם אנחנו לפעמים טועים, אימא מסדרת לנו את כל העניינים...

אל תגידו שאין לנו מפקדת מנהיגה, כי מי שעבד תחתיה יודע לפתור כל בעיה...

בחייה נתנה לנו המון ידע ועוצמות, בחייה הובילה ונתנה לנו כלים שנוכל להמשיך לחיות, בחייה נתנה לנו כוח ופתרונות, ועכשיו אנחנו כאן את המורשת להחיות".

ספדה דיאן, חברתה: "סימה יקרה ואהובה, חברתי לעבודה ולחיים. חברת אמת, פיך וליבך שווים תמיד. ישרה, חזקה ומלאת אנרגיות... חברים טובים הם כמו מלאכים קטנים שמרימים אותך מעלה כשהכנפיים שלך שבורות ואתה לא מצליח לעוף - סימה יקרה, את היית חברה כזו... אוהבת לעד".

חמוטל חברתה כתבה: "קשה לי לחשוב עליך במונחים של 'היית' ולכן אחשוב עליך תמיד כמי שאיתי בלב. אני רואה את חיוכך בכל מקום, את האנרגיות שלך כשאני עוצמת את עיני וככה תישארי בליבי תמיד".

סימה מונצחת באתר "גלעד לזכרם" עם כל חללי משטרת ישראל ובאנדרטה במכללת השוטרים בבית שמש, וכן באתר ההנצחה במודיעין עיר מגוריה.