בן מלכה ויוסף, נולד ביום י"ח באייר תר"ץ (16.5.1930) בתל-אביב. סיים את בית-הספר התיכון למסחר "גאולה" והיה חניך בית- הספר המקצועי על שם מכס פיין. עבד כמכונאי מסגרות מיכנית. היה שקט וצנוע. סימון הצטיין בקול ערב, תמיד הסביר פנים והתחבב על כל יודעיו.

כשפרצה מלחמת-העצמאות התנדב בין הראשונים, אם כי חובת הגיוס טרם חלה עליו - היה בן 17 שנה וארבעה חודשים - ושירת בחיל השריון ובחטיבת "גבעתי". הוא לא הירבה לספר על פעולותיו, אם כי השתתף בקרבות רבים בבית דגון, יאזור, בית דראס ובקרבות הנגב. הוא לחם במסירות ונחלץ לפעולות הכרוכות בסכנה. כך היה מראשוני הפורצים לבית דראס והראשון שנכנס לכפר. לחופשה בא רק לעתים רחוקות. "האויב בשער", אמר לאמו, "כשהכל יעבור אבוא לחופשה ארוכה ואשב כאן במצפון נקי שאין זקוקים לי".

עם תום חופשתו האחרונה הפצירו בו חבריו לבל ימהר לחזור לבסיס בבאר טוביה, כי המושבה הופגזה קשה, אך סימון לא שעה לדבריהם. "הם לא מפחידים אותי בהפגזותיהם" - השיב - "וכעת זקוקים לנו יותר מאשר תמיד". כשהגיע לבאר טוביה רץ מיד לחפירות עוד בטרם הספיק להניח תרמילו. בדרך לחפירה פגע בו רסיס פגז. סימון הועבר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב, נותח ומת ביום ו' בתמוז תש"ח (13.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.