בנם של אינה ואיגור. נולד ביום ג' בחשוון תשס"ד (29.10.2003) באלמטי, קזחסטן.

סימון גדל באלמטי ולמד במוסדות החינוך בעיר. בן יחיד לאימו, שגידלה אותו במסירות בעזרת סבתו שגרה איתם. הסבתא אלה לקחה חלק מאוד פעיל בחינוכו ובגידולו, ונתנה עזרה מאוד משמעותית לבתה היחידה, אימו של סימון.

כמו נופי ילדותו בקזחסטן, סימון ניחן גם הוא ביופי ובאופי מיוחדים. הוא היה ילד חייכן ונמרץ ובלט בשמחת החיים, בנדיבות ליבו וביכולת להציב לעצמו מטרות ולהגשימן. לא בכדי כינתה אותו אימו "קרן האור שלנו".

מגיל ארבע השתתף בחוג היאבקות יוונית-רומית. החוג התאים לאופיו השובב, אך גם הרציני והאחראי. תחביביו הנוספים היו צפייה בסרטים מצוירים יפניים מסוג אנימה וציור דמויות מהסרטים. כמו כן גילה יכולות גבוהות במתמטיקה ובמדעי הרוח והצטיין בשחמט ובצרפתית. בגיל עשר החל ללמוד כדורסל, ועד מהרה בלטו כישוריו לעיני כול. הוא השתתף בתחרויות נוער והיה חבר בנבחרת הנוער של אלמטי בכדורסל.

בהגיעו לגיל הנעורים גמלה בליבו של סימון ההחלטה לעלות לישראל. לשם כך הוא פנה לתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) – תוכנית חינוכית המעודדת בני נוער יהודים מהתפוצות לעלות לישראל ולרכוש בה השכלה. לאחר שהתעמק בפרטי התוכנית אסף את כל המסמכים הנדרשים והגיש את מועמדותו. תחילה לא עבר את שלבי המיון בשל גילו הצעיר, אך הוא לא אמר נואש. כתב מכתב ערעור מנומק, ובו הביע את אי-הסכמתו עם ההחלטה. ערעורו התקבל ונסללה לו הדרך לעלות לישראל.

זמן קצר לפני יום הולדתו הארבעה-עשר עלה סימון לישראל. הוא עלה לבדו ונקלט בכפר הנוער "מאיר שפיה" שליד זכרון יעקב. 
בזכות אופיו הלבבי והאופטימי סימון השתלב בקלות בחברה הישראלית ונכנס ללב כולם. אם הבית שלו, רותי עזרא, נזכרת: "סימון השתלב מצוין בחברה הישראלית... הוא הצליח לשלב היטב בין לימודים, עבודה והשתתפות בחיי החברה של בית הספר. תמיד היה מוכן לעזור לחברים ולמורים". הוא אהב את ישראל ועד מהרה ראה בה את ביתו החדש והפך לבן בית אצל משפחתו המארחת, משפחת כורי.

סימון התעניין מאוד בהיסטוריה של ישראל ובחיים במדינה. הצליח בלימודיו, ולצד תחביביו מבית פיתח תחביבים חדשים – טיולים ברחבי הארץ, כדורגל וריצה, ואף השתתף במרוצים כחבר נבחרת הריצה של כפר הנוער. סימון הצליח בכל אשר עשה והצליח לשלב היטב בין לימודים, עבודה והשתתפות בחיי החברה של בית הספר.

מתחילת שהותו התנדב ברפת של כפר הנוער. בחופשות מבית הספר עבד, ובכיתה י"ב התמנה להיות מנהל משמרת ברפת. את הכסף שחסך נהג לשלוח לאימו בקזחסטן.
לאחר סיום לימודיו התיכוניים הצטרף סימון למכינה הקדם-צבאית "הראל". בזכות חוש ההומור המפותח והקסם הטבעי הפך עד מהרה לדמות דומיננטית ומובילה במכינה. 
בחודשים שבהם למד במכינה גיבש עוד יותר את זהותו. אף שהיה בן יחיד לאימו ועלה לבדו לישראל החליט להתגייס לצנחנים ולשרת כחייל בודד. מרגע שהחליט זאת החל להתאמן למיונים במלוא הרצינות, ולא היה מאושר ממנו כאשר התבשר כי עבר את הגיבוש בהצלחה.

ביום 7.4.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת הצנחנים, גדוד 202. הוא היה לוחם מקצועי ואחראי, אהוב על כל חברי הצוות. חשוב היה לו לעזור לאחרים, ובכל מצב שמר על חדוות החיים ועל חוש ההומור ולא הרים ידיים גם ברגעים קשים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשפרצה המלחמה סימון כבר היה לוחם מן השורה ולאחר הכניסה הקרקעית לרצועת עזה השתתף בלחימה בשטח. למרות החששות הוא חש כי נפלה בחלקו זכות גדולה להילחם ולשרת את המדינה, והוא היה גאה מאוד לעשות זאת לצד חבריו.

מתן, מפקד הפלוגה של סימון סיפר שהיה חייל מקצועי וחבר אמת, נדיב וטוב לב לכל עמיתיו.

ביום ראשון 18 בפברואר 2024 השתתף סימון בפעילות מבצעית בח'אן יונס. בעת ניסיון פריצה לבית נתקל הכוח במחבלים. סימון נפגע ונהרג במקום.

סמל סימון (סימונצ'יק) שלומוב נפל בקרב ביום ט' באדר א' תשפ"ד (18.2.2024). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים, ואחים למחצה מצד אביו.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

ספדה לו דנה כורי, אם המשפחה המארחת: "אותי כבשת עם החיוך המקסים שלך ועיניך היפות. חיוך ומבט של ילד תמים אך נחוש שלאורך כל הדרך ידע מה הכי חשוב בחיים – לדאוג לאימא שלו. אבל לא רק אותי כבשת. הצלחת לכבוש גם את משפחתי. בעלי ואני כל כך שמחנו שהגעת אלינו לארוחות שישי ולחג. האמנת במשימה להגן על עם ישראל, וכל כך היה לך חשוב להגיע לצנחנים לשירות משמעותי. הייתי גאה בך עד אין קץ. לא היה מאושר ממך לחבוש את הכומתה האדומה, ולא הייתה מאושרת ממני. אימא אינה וסבתא אלה היקרות, תודה שהסכמתן לשלוח את סימון לישראל בגיל כל כך צעיר. נאהב אותו לעד".

ספד ישי חדד, מייסד מכינת הראל: "סימון היה בחור חייכן ומלא שמחת חיים. הוא שיפר את הכושר ואת העברית שלו במכינה כדי להתגייס לחטיבת הצנחנים והיה גאה בשירות הקרבי שלו. סימון אהב את עם ישראל ומדינת ישראל, עזב הכול כדי לעלות ארצה ולהתגייס לצנחנים וכדי לשרת את מדינתנו האהובה. סימון וחברו בוריס דונבצקי הי"ד, בוגר נוסף של המכינה שגם הוא נפל במלחמה, מסמלים את היפה בעם שלנו: נתינה אין-סופית, ציונות ועלייה לארץ".

סיפר יורם פניאס, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה: "סימון הגיע אלינו ללמוד בכפר ומיד התאהבנו בו. חייכן, תמיד עזר לכולם, ובעיקר רצה להצליח. את כל הכסף שחסך מעבודות קשות אצלנו ברפת בכפר ומעבודה בחופשות בבתי מלון באילת היה שולח לאימא שלו בקזחסטן... תלמיד למופת, מחובר עם כולם, נכנס ללב של כולנו... הוא תמיד עזר ואהב לסייע לכל מי שהיה צריך סיוע".
ארבל נריה, ש"ש של סימון מהפנימייה כתבה: "אתה מייצג את הישראלי היפה, באופי החזק שלך, ביופי החיצוני והפנימי וברצון תמיד לתרום ולהיות חלק... סימון שאף למצוינות בכל דבר שנגע בו".

כתבה אליסה, חברה בקבוצת נעל"ה של סימון: "סימון אהב לצחוק... אבל יחד עם ההומור שהיה חלק בלתי נפרד מסימונצ׳יק, אי אפשר היה שלא לשים לב עד כמה היה בחור רציני. תמיד הציב לעצמו יעדים גבוהים והיה משיג אותם... כשדיברנו על העתיד, הוא שיתף אותי ברצונו להתגייס ללוחמה למרות העובדה שהיה בן יחיד. הערצנו אותו, את האומץ והרצון הבלתי פוסק שלו להיות חלק מישראל".

מרים איפרגן, מורתו של סימון בכפר הנוער שפיה, כתבה שיר לזכרו, "ילד של העם":
"היית שובב מצחיק וחכם / היית תלמיד וספורטאי מצוין / היית ילד שרצה עוד מכל דבר / היית הילד שלי שלו ושלה / בעצם היית הילד של כולם / ועכשיו, אתה גם הילד של העם //
חייל אמיץ ונהדר / ששאף למעלה ולמעננו נלחם / שנתן את כל היקר והקדיש את חייו / שהלך כתמיד עם חיוכו השובב / שלא האמין שמשהו בו יפגע / כך הלך באמונה ובבטחה / הילד של כולנו, הילד של העם //
ועכשיו עד כלות הדורות / כך אותו נזכור ואת זכרו ננצור / ולנצח יישאר צעיר יפה וגיבור / הילד שנתן את הכול / לעם הנצח לאלפים לרבבות / שימשיכו בזכותו לחיות / ואת מסע חייהם לטוות //
והילד של כולנו איננו עוד / הילד החכם הנמרץ המתוק / הלך מעמנו ולא ישוב לעלוץ / לגחך ולצחוק אל מול הסכנות / להתל ולהמשיך בלי הבט אחור / ורק הלב הממאן להרפות / ימשיך להתרפק ולזכור / את הילד של העם שיהיה כאן לדורי דורות".

לזכרו הוצאו מדבקות בעברית וברוסית עם משפטים שונים, בהם: "גם אם שחור תחייכו, כי בחיוך יש כוח"; "את השמחה הזאת הם לא ייקחו ממך".

סימון מונצח באנדרטת הצנחנים שבכביש גדרה – צומת ביל"ו.