בן אלה וסלים. נולד ביום ט"ו בתשרי תש"ז (10.10.1946) בבגדד שבעירק. אח צעיר לאסתר, יצחק ודוד.

אביו של סמי נפטר טרם לידתו. בגיל ארבע הוא עלה ארצה עם אימו, אֶחיו והמשפחה המורחבת, והם שוכנו במעברה ליד חיפה. מעט אחר כך חלה בדלקת ריאות ואושפז בבית החולים "רמב"ם" בעיר, וזמן לא רב לאחר מכן חלתה גם אימו בדלקת ריאות ונפטרה.

הילדים היתומים סמי ואחיו דוד הועברו למשפחת אומנה במושב עין עירון, שם גדלו והתחנכו. סמי אהב את חיי המשק השקטים, ובמיוחד את בעלי החיים שחיו במשק המשפחתי. הייתה לו גישה להבנת נפשם של בעלי חיים.

עד כיתה ח' למד בבית הספר היסודי "כרכור" ובלט כתלמיד מצטיין, ניצח בחידונים שהתקיימו בכיתה ובמסיבות, עזר לזולת והיה אהוב ומוערך בקרב חבריו ומוריו. מדי שנה נבחר לוועד הכיתה. סמי סיפר: "הייתי די מקובל הן על התלמידים המקובלים והן על הדחויים. הייתי מעין מנהיג של ילדי השוליים, של הפחות מקובלים".

בכיתה ט' למד בבית הספר התיכון שליד בית הספר החקלאי "פרדס חנה" ובלט בהישגיו במתמטיקה, בגאומטריה ובגאוגרפיה.

בגיל חמש-עשרה עזב את משפחת האומנה ועבר לכפר הנוער "אלוני יצחק" הסמוך למושבה גבעת עדה, בו למד בתנאי פנימייה. הודות לשקדנותו ולסקרנותו הצטיין בלימודיו. עבד בחריצות בחקלאות ועסק בכמה ענפי ספורט – טניס, טניס שולחן, ריצה, שחייה וכדורסל. השתתף גם בגדנ"ע אוויר, והדבר עורר בו רצון להיות טייס. שלוש שנותיו בפנימייה היו מאושרות במיוחד בחייו. היה חברותי ונוח לאנשים, בחופשות נהג להתארח אצל אחותו ואצל דודתו.

באוגוסט 1964 התגייס לצה"ל עם רצון עז לתרום, והתנדב לקורס חובלים של חיל הים. הקורס נמשך שנתיים וחצי והיה "מאלף ומגוון", כדבריו. במסגרתו עבר קורס קצינים בסיסי וקורסי ימאות שונים, ובכללם אימון שייטת, הפלגות מודיעין ושתי הפלגות לסיציליה, לצרפת ולגיברלטר.

לקראת סיום קורס החובלים, בגיל עשרים ואחת, בשובו מן ההפלגה האחרונה, נפצע קשה בצווארו בתאונה. בעקבותיה נותר משותק בארבע גפיו ומרותק לכיסא גלגלים. תקופת האשפוז בבית החולים "רמב"ם" בחיפה והשיקום בבית החולים בתל השומר הייתה ארוכה ומפרכת, כרוכה בכאבים פיזיים ובקשיים נפשיים, וסמי אימץ דרכים חדשות להתנהלות היום-יומית. את דרגות הקצונה קיבל בטקס מרגש באגף השיקום בבית החולים, והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן.

סמי לא נתן לנכות הקשה לשבור את רוחו. לאחר תהליך השיקום, יצא לחיים עצמאיים: קיבל רישיון נהיגה, עבר לגור במעון לנכי צה"ל ובשנת 1970 החל ללמוד פסיכולוגיה, ספרות כללית ופילוסופיה כללית באוניברסיטת תל אביב. את חווייתו תיאר כך: "בחוג לפסיכולוגיה הרגשתי לפחות כמו דג במים צלולים עם הסטודנטים, המרצים והמרצות". את התואר הראשון סיים בהצטיינות, וציוניו היו גבוהים דיים כך שהתקבל לתואר שני במגמה המבוקשת של פסיכולוגיה קלינית. עבודת התזה שלו הוקדשה למחקר על תאומים.

את שוש, סטודנטית לעבודה סוציאלית, הכיר במהלך לימודיו בשנת 1971. הם היו לזוג, וחתונתם נערכה כעבור שנתיים בעזרת שמחה הולצברג, "אבי הפצועים", והרב הראשי לישראל שלמה גורן שקידש אותם. בני הזוג עברו לגור בנתניה ונולדו להם תאומות – נעמה ונועה. בעל ואב מסור ואוהב היה, כמי שאהב חיות ושהה בקרבתן מגיל צעיר הקפיד סמי לאורך השנים לגדל חיות מחמד, כך שכלבים וחתולים יהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

לאחר שסיים את התואר השני החל לעבוד כפסיכולוג במגוון מסגרות: במרפאה לבריאות הנפש, בבית חולים פסיכיאטרי ובאופן פרטי בביתו.

במקביל ללימודיו ולעבודתו השקיע מרץ רב בבריאות ובפעילות גופנית, בייחוד בשחייה, וזכה באליפות הארץ במאה מטר שחייה לשחיינים בדרגת הפציעה שלו.

איכות הסביבה העסיקה אותו והייתה יקרה לליבו, והוא פעל במגוון דרכים כדי לקדם את הנושא. בסיוע "החברה להגנת הטבע" הקים את המועצה לאיכות הסביבה בנתניה שקידמה שינויים בתחום ברמה המוניציפלית, אך היוזמה החשובה לו ביותר הייתה התנדבותו בבתי ספר ובגני ילדים, שבמסגרתה לימד על קיימוּת. הילדים התחברו אליו ושמחו לקראתו. בריאיון עימו במקומון בנתניה עירו אמר: "האמת היא שאני נהנה מזה אפילו יותר מהם. זה פותח גם בפניי אופקים חדשים ומפתח את היצירתיות שלי". סמי האמין שילדים יכולים לחנך את הוריהם למודעות סביבתית וכך להשפיע על העולם. בשנת 2012 קיבל על פועלו את אות "המתנדב המצטיין" של עיריית נתניה: "על מסירות והתמדה בפעילות התנדבותית למען העיר נתניה ולרווחת תושביה".

מגיל עשרים עסק בכתיבה והמשיך בכך לאורך כל חייו. פרסם שני ספרי מבוגרים ("לגעת באהבה: רומן", 1998, הוצאת טרקלין ו"הריח הצהוב של מלוני הקיץ", 2001, הוצאת טורקיז) וספר ילדים ("חנות הזמן", 2019, הוצאת סיפור פשוט) שכתב בהשראת נכדיו וזכה להדים חיוביים מהקוראים הצעירים. כן פרסם מאמרים בתחום הפסיכולוגיה, כתבות בנושא בעלי חיים במקומונים ומאמרי תגובה במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" בנושאים פוליטיים ואחרים שהיו קרובים לליבו. חיבר כמאה שירים, חלקם פורסמו בחוברת "גוני ביניים: שירים" (1976, הוצאת יעד) ואחרים פורסמו בכתבי עת ובמגזינים מקוונים.

בריאיון לעיתון המקוון "מחלקה ראשונה" בינואר 2020 אמר: "תקוותי היא שעולם הצעירים ייקח לידיו את גורלו, את גורלם של האדם, החי והצומח ... הייתי מצפה שהאנושות בכללותה תדע לקבל את הזר, השונה והחריג הקיים בחברה ולפתור בעיות שונות בפשרה וברגישות: תוך הבנת נפשו של כל ילד ומתן מקום נרחב יותר להשפעתה של האישה ותכונותיה הטובות לחמלה, לקבלה, ולאהבה".

סמי זכה ליהנות מארבעה נכדים ושתי נכדות. אלה היו מקור אושר וגאווה עבורו, סב מסור, אוהב ואהוב.

לאורך חייו שמר על קשר עם מעגלי חברים מתקופות חיים שונות – מימי בית הספר היסודי, מהפנימייה ומחיל הים.

למרות הקשיים הפיזיים שליוו אותו במהלך חייו, סמי התעקש להיות פעיל בכל תחום שעניין אותו, וכך שימש דוגמה והשראה לרבים.

בשבת בשלהי יוני 2020 בילתה כל משפחתו יחד בגינת הבית. יום לאחר מכן אושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה בעקבות מפרצת. כחודש ימים נלחם בגבורה על חייו עד שגופו לא עמד בכך עוד.

סמי ארגון נפטר ביום ח' באב תש"ף (29.7.2020). בן שבעים ושלוש וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "מנוחת עולם" בנתניה. הותיר אישה, שתי בנות, נכדים ונכדות ואחות.

בני משפחתו כתבו: "סמי השאיר אחריו משפחה כואבת, אבלה ומתגעגעת מאוד לחוכמתו, חיוכו, טוב ליבו, רגישותו, אנושיותו, האופטימיות הנצחית ואהבתו לנכדיו".

כתבה על סמי הכוללת ריאיון מקיף עימו ותמונות מחייו פורסמה בעיתון המקוון News1 (מחלקה ראשונה) ביום 14.1.2020. מבחר ממאמריו ושיריו אפשר לקרוא באתרי אינטרנט כדוגמת אתר Jokopost. בני משפחתו מתכננים להדפיס את שיריו בספר לזכרו.