בנם של רקפת ולירון. נולד ביום ט"ו בסיוון תשס"ב (25.5.2002) בחיפה. אח לאורי, הילי וספיר.

עדי גדל והתחנך בחיפה. ילד של אור, שמחה ונתינה שחיוך תמידי נסוך על פניו. למד בבית הספר "הריאלי" והיה חניך בתנועת הנוער "הצופים". נער מוביל ואהוב על הבריות, שנודע בחוש הומור ובלב זהב.

עדי הסב להוריו גאווה ונחת, ועם אחיו ואחיותיו שמר על קשר קרוב והיה עבורם מודל לחיקוי.

ביום 7.4.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת "מגלן" בעוצבת הקומנדו. עד מהרה בלט בכושר מנהיגותו ובמקצועיותו. מפקדיו תיארו אדם ערכי, מסור וחדור מוטיבציה. "הלב הרחב של הפלוגה", חבר טוב ואהוב על לוחמי הצוות והפלוגה. במהלך שירותו נפצע, אך היה נחוש לחזור ליחידה. תמיד הראשון להתנדב, לקחת אחריות ולסייע לחברי הצוות. גם בצבא החיוך הפך לסימן ההיכר שלו. חבריו סיפרו כי בכל סיטואציה, בין אם במסע מתחת לאלונקה, בקורס חובשים או באימונים, תמיד חייך.

עדי היה חבר אמת שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, לדבר איתו על הכול מבלי שישפוט. האדם שיודעים שאפשר להעיר אותו באמצע הלילה כשזקוקים לעזרה והוא יתייצב מבלי לשאול שאלות. דמות מרכזית בחבורה, מגיע לכל מפגש או בילוי ומשרה על סובביו אנרגיות טובות.

איש של אנשים, מוזיקה וטיולים, חובב טבע ובעלי חיים. עדי אהב לטייל בשבילי הארץ, במיוחד בכרמל. יום אחד כאשר רכב עם חבר על טרקטורון, מצא ארבעה גורי כלבים, אסף אותם אליו, לשלושה מצא בית חם וגור אחד אימץ בעצמו.

עדי פעל לפי צו מצפונו ו"הלך עם האמת שלו עד הסוף", כדברי יקיריו. ״מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך״, כך נהג לצטט מ״שיר בעיפרון״, שיר של להקת "בית הבובות" שליווה אותו בתקופת התיכון והצבא ולצליליו התעורר מדי בוקר.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת עדי וצוותו הוקפצו לכפר עזה ונלחמו במחבלים. בהמשך, לאחר אימונים, נכנסו לרצועת עזה. עדי נלחם במשך חודשים עם חבריו לצוות שכם אל שכם באומץ לב, בנחישות תוך חתירה למגע ומתוך תחושת שליחות עמוקה.

במהלך הלחימה ניהל יומן שבו תיעד את חוויותיו. בדף הראשון של היומן התנוסס המשפט ״מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך״.

ב-11 בפברואר 2024 עדי וצוותו שהו בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. במהלך פעילות מבצעית, לעבר בית שבו שהה הכוח נורה טילRPG  שממנו נהרגו עדי ולוחם נוסף.

רב-סמל עדי אלדור נפל בקרב ביום ג' באדר א' תשפ"ד (11.2.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך".

אביו לירון ספד: "בן יקר שלי, עדידוש, החיוך של ליבי. החיוך הנצחי שלך שהאיר את הבית ונגע בכל כך הרבה אנשים. תסתכל מסביב, תראה מלמעלה לכמה אנשים הגעת בקסמך האישי, בדרכי הנועם. היית חלק מיחידת עילית שכל כך רצית להיות חלק ממנה. אני מסרב להיפרד ממך, תכשיט שלי. אתה איתנו לנצח. אני לא מצליח לנשום בלעדיך. נשאר חור פעור בלב שלעולם לא ייסגר, לעולם לא, עדי. ירד עלינו חושך שחור משחור. אבל בתוכי אני יודע שאתה תאיר לנו את הדרך מלמעלה ותלמד אותנו לחיות מחדש כי זה מה שאתה, אור בחיינו. כמו שאחותך הקטנה אמרה, 'היינו שישה, נשארנו שישה'. אתה שומר עלינו מלמעלה. תהיה חזק שם למעלה, בן אהוב שלי, תמשיך לחייך. אני אוהב אותך עדי, ניפגש. עוד ניפגש".

אימו רקפת ספדה: "סליחה שזה נפל במשמרת שלך. סליחה. סליחה, עדידי. אמרתי לך את זה מזמן, אני מצטערת שזה נפל במשמרת שלך ושל אורי אחיך. אבל ככה, זו המדינה שלנו. אנחנו חיים על חרבנו. אני כבר ארבעה חודשים כותבת לך הספדים בראש ועכשיו אין לי מילים. אני עומדת כאן מול ארון ומלא אנשים. משפחה, חברים, חיילים, אזרחים. המומה וחסרת אונים. הבטן מתהפכת. קשה לעכל אסון נורא כזה. אני מבטיחה לך, דידוש, אנחנו נקום, אנחנו נחיה, אנחנו נהיה ראויים להקרבה שלך. הגעגועים ילוו אותנו כל חיינו. הזיכרון שלך, החיוך שלך, ה'מה נשמע' שלך, ה'אמא, מה את מגזימה'. מעניין אם גם עכשיו היית חושב שהגזמתי. אוהבת אותך שזה כואב. אני אדאג לאחים שלך, לאבא שלך, לסבים והסבתות ולכל המשפחה. אני אוהבת אותך, ילד שלי. וכבר לא דואגת. אמא".

בעיזבונו של עדי התגלה היומן שתיעד את חוויותיו והגיגיו במהלך הלחימה בעזה.

בני משפחתו פתחו דף אינסטגרם לזכרוremember_adidi  וכתבו: "נאהב, נצחק ונחיה לזכרך כי במותו ציווה לנו את החיוך".

לזכרו של עדי הופקו חולצות, כובעים ומדבקה עם הכיתוב "במותו ציווה לנו את החיוך", ודגל עם המילים "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך".

שבט "הצופים" שבו היה חניך ערך פעילויות להנצחתו.

בפודקאסט ״ואני זוכר אותך ככה״ הועלה פרק לזכרו של עדי, ובו בני משפחה וחברים מספרים את סיפור חייו.