בנם הצעיר של טובה ומשה. נולד ביום ט"ו באלול תשמ"ד (12.9.1984) בקרית אונו. אח לערן, קרן ותמר.

עדי נולד וגדל בקריית אונו. בילה את ילדותו עם אחיו הגדולים ועם חבריהם ב"שדרה״ בקק״ל. למד בבית הספר ״ניר״ והיה ילד שובב ובלתי צפוי, המורות זוכרות את מעשי השובבות שלו ואת חיוכו הכובש ועיניו הצחקניות. עדי היה ילד סקרן שלא מצא מנוחה עד שסיפק את יצר סקרנותו בניסיונות ״מדעיים״ כאלו ואחרים.למרות תעלוליו הרבים, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו ולסלוח לו מיד.

בגיל ההתבגרות עבר להרצליה, להתגורר עם אביו, כנער מתבגר ומורד. בכוחות משותפים של האב ומירה בת זוגו הצליחו לעזור לו להשלים את הפערים הלימודיים ולהפנים את כללי ההתנהגות המקובלים בבית הספר, בקהילה ובחברה הישראלית. הדרך לנתבו במסלול נכון ותקין הייתה לא פשוטה. היו קשיים לא מעטים ובעזרת אנשי מקצוע הצליח עדי לעלות ולפסוע במסלול הנכון ולסיים את "תיכון ראשונים" בהצלחה. בתקופת הרצליה עוצבה והתבגרה האישיות המיוחדת שלו.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון התגייס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים, ביחידת MLRS, מערכת שיגור רקטות.

במהלך שירותו הצבאי עדי הכיר את ליאור והם הפכו לבני זוג. לאחר נישואיהם הם בנו את ביתם ביישוב צור יצחק שבמועצה האזורית דרום השרון, ובו גידלו את שלוש בנותיהם: גאיה ויובל התאומות ותומר הצעירה. עדי היה בעל מסור ואבא מלא אהבה, שראה במשפחתו את מרכז עולמו. הוא וליאור גידלו באהבה רבה את בנותיהם, והן היו עבורו כל עולמו. אהבתו אליהן ניכרה בכל מעשה, והוא תמיד שם את טובת משפחתו לפני טובתו שלו.

כך היה גם עם חבריו. הוא התבלט ביוזמה, בחברות, בראיית האחר ובדאגה התמידית לאחרים. חבריו תיארו אותו כאדם שהאור הפנימי שלו הקרין על כל מי שנמצא סביבו, זה שנגע בכל מי שפגש. בעדי היה שילוב נדיר של טוב לב, רגישות, חוש הומור וחום אנושי. הוא היה אהוב על כולם, ולא היה אדם שלא התחבר אליו או שלא התרשם מהאישיות המאירה שלו.

עדי עבד בשוק ההון. מעבר לעבודה נודע בתשוקתו העזה לספורט, שהפך לחלק מרכזי מחייו. במיוחד אהב לרוץ ולרכוב על אופניים, ועם הזמן הצטרפה אליו גם ליאור לשגרת האימונים. הוא חקר לעומק את עולם הריצה, קרא ולמד עליו, ואף השתתף בשני מרתונים וסיים אותם בהצלחה. תוכניתו הבאה הייתה להשתתף, לפחות חלקית, בתחרות "איש הברזל". עדי היה מחובר לטבע ולאדמה, ובסופי השבוע נהג לרוץ בחורשה שליד הבית ובשדות ולהריח את האדמה שכה אהב. העיסוק בספורט היה חלק מאורח החיים הבריא שעדי וליאור אימצו, ובמסגרת זו הוא הקפיד לשמור על כושר ותזונה נכונה.

נוסף על כך היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" והיה נוסע למשחקים של הקבוצה ברחבי הארץ

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשפרצה המלחמה עדי היה עם משפחתו בטיול בצפון. עם היוודע דבר האירועים הם שבו במהרה לביתם, וכבר בשעות אחר הצוהריים עדי גויס למילואים. הוא שירת כלוחם פלס"ר (פלוגת סיור) באגד לוגיסטי 6036 ומתחילת התמרון הקרקעי ברצועה השתתף בלחימה. אחת לשבועיים שב לביתו לחופשה קצרה.

ביום שבת 2 בדצמבר עדי היה בחופשה בביתו, אך נקרא לשוב מוקדם מן הצפוי לקראת פעילות של כמה ימים ברצועה. בשעת הצוהריים כבר נכנס לרצועה, אך לפני כן – לבקשת ליאור – הספיק לשלוח לה הודעה קולית: "מאמי, אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד, אבל אני אוהב אותך, הנה לך משהו שיהיה לך בריפיט".

ב-6 בדצמבר, במהלך קרב בצפון הרצועה, עדי נפגע ונהרג.

רב-סמל מתקדם עדי שני נפל בקרב ביום כ"ג בכסלו תשפ"ד (6.12.2023). בן שלושים ותשע בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות, הורים, אח ושתי אחיות.

ספדה לו רעייתו ליאור: "אהובי שלי, אני כותבת ולא מאמינה שאלו דברי הפרידה שלנו. אמרת לי לא לדאוג, התחננתי שלא תהיה גיבור. כמעט תשע-עשרה שנה שאתה חרוט עמוק בליבי. אתה היית כל כך טוב, הכי טוב. האיש הכי יפה שהכרתי מבפנים ומבחוץ. היהלום שבכתר. עדי שלי, היית קונצנזוס, כל מי שהכיר אותך אהב אותך ישר. הטוב שבך, היעדר האנוכיות שבך, ראיית האחר, אלו המאפיינים הכי משמעותיים שלך. אבא שותף ומעורב והשארת בלב של כולם חור גדול בצורה שלך. תודה לך על כל השנים יחד, על זה שלימדת אותי לאהוב ללא גבולות, לאהוב גם את עצמי. כל מי שהכיר אותי לפניך יודע כמה אתה היית חלק מהשינוי שלי וההתפתחות שלי. האהבה שלנו היא אהבה ענקית שלא תיעלם לעולם ואני מבטיחה לך לדאוג לבית שלנו, למשפחה ולילדות שלנו, שלא יהיה חסר להן כלום לעולם ותהיה להן אהבה ללא סוף".

כתבה הבת גאיה: "אתה האבא הכי הכי בעולם כולו. אולי אומרים שאף אחד לא מושלם, אבל אתה לא אף אחד, אתה מקסים ומושלם... אבוש שלי אתה חסר לי נורא ולא רק לי, אני אוהבת אותך".

ספד לעדי אביו: "מילים כבדות לימים שחורים, לתאר עכשיו את עדי. כמדקרות חרב בתוכי ואין בכוחי, מי שהכיר אותו יכול להבין. עדי בן הזקונים מחמל נפשי, מי ייתן מותי תחתיך. התהפכו סדרי עולם, הרוע והזדון פשטו בעולם, כל הסדר – לא בסדר. אני אמור ללכת ראשון, ואתה שנים רבות עוד עמדו לפניך אחרי.

נפשך נחרטה בליבי, צלקת עד עולם ללא מזור. נוח בשלום על משכבך". והוסיפו האב ובת זוגו מירה: "עדי שני – שם כל כך משמעותי. העדי – המקשט, התכשיט היקר והצנוע. והשני – זה האדום המשמעותי. עדי שני – קשה לעכל שאינך עוד בין החיים, החיים שכל כך אהבת... נפלת בקרב למען הגנת המולדת, במותך ציווית לנו את החיים. רוחך ונוכחותך ילוו אותנו לאורך כל הדרך. אהבתנו אליך נצחית".

ספדה אימו: "עדי שלי, התינוק היפה שלי, קראנו לו עדושי, דילי, עדושקלה, פשושקי. עדי אהוב שלי, עדי אהוב, ואני מתכוונת אהוב על ידי כל מי שהיה או נמצא איתו בקשר כלשהו. הוא נגע ללב של כולם, עיניו המדהימות עם הצצה של חיוך זדוני, חיבוקים מכל הלב, נשיקות, מחמאות כנות, נתינה לזולת, דאגה לזולת.

הוא תמיד היה שם כדי לעזור לכל מי שזקוק לו, היה הראשון לקפוץ ולהתנדב במידת הצורך. לפעמים הוא ביצע משימה אחר משימה כדי שחבר יוכל לנוח. זאת סיפר לנו המפקד שבא לבקר אותנו בשבעה. הוא אמר לנו שכאשר היה צריך לבצע משימה ובדרך הטובה ביותר, הוא היה מבקש מעדי לבצע אותה. וכמובן, תוך רגעים ספורים הוא קיבל את תשובתו של עדי להודעה: טופל!

כשאנשים שואלים אותי כמה ילדים יש לך אני אומרת ארבעה! כן, כי הוא איתנו כל הזמן והוא יהיה לנצח. בכל פעם שעולה שאלה ואנחנו כולנו לא יודעים מה להחליט, אנחנו אומרים: מה עדי היה רוצה שנעשה? מה עדי היה אומר? וזה כל כך עוזר לנו...

כולנו שבורי לב. ואני לא מפסיקה לשאול, אלוהים למה למה? איזו טעות גדולה לקטוף פרח כל כך מדהים מהגינה היפה שלנו.

עדי התברך באהבה של אשתו ליאור והבנות המקסימות שהיו רצות אליו וטיפסו עליו כל יום כשחזר מהעבודה, לא רק בזמן המלחמה.

בני היפה והמדהים והנדיב, אני כל כך גאה בך ואני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך לחיבוקים ולנשיקות שלך. אתה הגיבור שלי, הגיבור של כולנו, הגיבור שלנו! הבן שלי המיוחד, עדושי שלי, דילי שלי, אנחנו כל כך אוהבים אותך ואנחנו כל כך מתגעגעים אליך. לנצח נצחים אתה איתנו".

ספדה אחותו תמר: "אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אפילו אני, לא מצליחה למצוא את המילים. אאבל החלטתי קודם כול לדבר אליך ועליך בלשון הווה ולא בלשון עבר, כי אתה פה איתנו ואתה לא הולך לשום מקום.

את סיפורי הילדות שלנו כולם כבר מכירים בעל פה - אהבת לשגע אותי. אבל דילי, מי חשב שהפעם, תלך כל כך רחוק עם השטויות שלך. נראה לי שהפעם קצת הגזמת וזה כבר לא מצחיק. בבקשה תחזור. אנחנו אוהבים אותך כל כך ואתה יודע את זה.

כשסיפרו לנו מה קרה, זה ממש לא הפתיע אותי שזינקת ראשון. קופץ ראשון. עושה ראשון. נותן את נשמתך ואת הלב שלך לפני שבכלל צריך או לפני שמישהו בכלל מבקש. כי כזה אתה. נשמה טובה וטהורה שדואגת לכולם. זה פשוט מי שאתה.

כל משפט שאני אומרת כאן, אני רואה בדמיון את החיוך ההורס שלך, וההבעות שלך, ושומעת את הקול שלך - אני יודעת בדיוק איך תגיב. אז לפני שכולם ישמעו אותך אומר לי: 'טוב חפרת, טוב שלא הגזמת', אני רק רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך! טוב הלב שלך, הנתינה שלך והאהבה שלך לכולנו, לליאור, לבנות ולכל מי שסביבך, הם השראה ומודל בשבילי. תמיד היו וחשוב לי שתדע את זה.

השארת לי כזה חור בלב בצורה שלך! אני אוהבת אותך". 

ספדה לו אחותו קרן: "נשמה טובה, יפה נפש ויפה תואר. אהוב על כל מי שהכיר אותך. החיוך שלך והעיניים הצוחקות צרובים לנו בלב. אני כל כך מודה שזכיתי להיות אחותך הגדולה ושהיה לנו קשר מיוחד ... האור שלך חזק ויאיר לנו את הדרך. לא ככה היה אמור להסתיים סיפור חייך. אתה חסר ואני מתגעגעת נורא, אבל אתה תמיד איתי".

ספד גיסו שגיא: "אני רוצה להודות לך על הבעל המדהים שהיית לאחותי, על האבא המדהים שתמיד חושב על טובת הבנות שלו, על הדוד המדהים שהיית לבנות שלי... ועל מיליון דברים קטנים נוספים".

גיסתו איריס: "השבילים, ההרים והוואדיות לא ירגישו יותר מגע רגליך בזמן ריצה. רקפות לא יחייכו כשתחלוף לידן. ילד פלא, בן, אח, בן זוג אהוב ואבא... הפשטות בדרכך, הנועם, היופי והאהבה שפיזרת נגעו בכל אחד... לעד איתנו, לעד נאהבך, לעד נתברך בליבנו. לעד עדי, גיבור אהוב שלנו".

כתבה גיסתו מיה: "כשאני חושבת עליך עדי, הדבר הראשון שעולה לי בראש זה נתינה. אתה האדם הכי טוב לב ולא אנוכי שפגשתי בחיים. היית הופך את העולם כדי לעזור למישהו... אני בטוחה שאם היית יכול היית אומר לנו שאתה לא מתחרט על שום דבר במלחמה הזאת, חוץ מהעצב הגדול שהשארת לכל האוהבים אותך".

ספד מפקדו: "עדי, אני עומד כאן יחד עם משפחתך, המומים וכואבים. בימים קשים אלו ראית את חשיבות ביטחון הארץ לנגד עיניך והתייצבת למילואים ללא היסוס. מהרגע הראשון היית סלע של יציבות עבורי ועבור חבריך. קשה לתאר את החלל שהותיר עדי בלכתו ... עדי, תודה על הלוחם שהיית. אני ושאר החברים מצדיעים לך".

בתום ימי השבעה ערכה משפחתו ריצה לזכרו בחוף הים בתל אביב.

ביישוב צור יצחק נחנכה פינת הנצחה לעדי – "גבעת המשחקים של עדי". מדי שנה נערך ביישוב מרוץ ביער לזכרו.

בהרצליה נקראה גינה קהילתית מול בית אביו של עדי על שמו.

עדי מונצח באתר הזיכרון של חיל הלוגיסטיקה שהוקם בתל חדיד.