בן דינה והלל. נולד ביום ל' בניסן תשי"ד (3.5.1954) במושב נהלל בצפון עמק יזרעאל. בן זקונים להוריו. אח של עמרם (עמי) ויעקב.

למד בבית הספר היסודי בנהלל, המשיך ללמוד במשך שנתיים בבית הספר בקריית טבעון ואח"כ ב"בית הספר המקיף העמק המערבי" בקיבוץ יפעת.

עודד היה ילד חברותי מאוד וסוחף באישיותו, תמיד מוקף חברים וחברות. הוא הירבה לבלות במחיצת חבריו ל"כיתה" – כך נקראת קבוצת בני שכבת גיל במושב, והחיבור ביניהם נמשך גם בבגרותם. יחד בילו במשחקים ויחד עבדו במשק.

הוא גדל והיה לנער יפה תואר, מושא אהבתן של נערות נהלל והסביבה. היה חיובי באופיו, סוציאליסט בגישתו, רודף צדק והרמוניה, איש של אנשים אשר בקסמו טווה קשרים שנמשכו שנים ארוכות.

בשנת 1972 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל השריון, בפלוגת הנגמ"שים הראשונה בחרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בחטיבה 14. זו הייתה פלוגה ראשונה מסוגה, צוות ההקמה נבחר בקפידה ואנשיו היו גאים מאוד בכך.

במסגרת שירותו הצבאי השתתף בקרבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. הוא הוצב במוצב "טלוויזיה" על קו תעלת סואץ, וסייע יחד עם חבריו לפלוגה בלחימה בחזית המצרית באזור התעלה, ובהמשך בקרבות ב"חווה הסינית" ובפתיחת הציר למעבר התעלה. אחר כך שירת בצד המערבי של התעלה, באפריקה. במהלך הלחימה ספגה הפלוגה אבידות כבדות וחלק מלוחמיה נלקחו בשבי.

רב-טוראי עודד יצא לחופשה בדצמבר 1973. במהלך החופשה נפגע אנושות בתאונת דרכים בצומת יזרעאל. הוא הובהל במסוק לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, שם שכב ללא הכרה במשך שנה. כעבור שנה התעורר כשגופו משותק והועבר לשיקום בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה.

עודד עבר תהליך שיקומי ארוך והיה נחוש להשיב אליו את יכולת הדיבור על מנת שיוכל לתקשר עם סביבתו ולנהל חיים מלאים ככל שניתן. ואכן לאחר תקופת החלמה ושיקום הצליח להשיב אליו את כושר הדיבור ולנהל שיחות, הן פנים מול פנים והן בטלפון.

הוא היה תאב חיים ובעל עוצמה פנימית אדירה ותעצומות נפש אשר סייעו לו להתמודד עם נכותו. הוריו תמכו בו וסייעו לו כל העת במסירות אין קץ. הם, לצד משפחתו המורחבת, חבריו לצבא ולכיתה נכחו בכל רגע בתהליך השיקום שעבר והיוו עבורו עוגן ותמיכה.

עם שחרורו מבית החולים חזר להתגורר בנהלל, ביחידה הצמודה לבית הוריו. כעבור כמה שנים עבר להתגורר בדירה ברמת אביב כשהוא נתמך על ידי "מרכז שיקום נכי צה"ל פגועי ראש" ביפו, ולצידו מלווים צמודים מטעם משרד הביטחון שתפקידם ללוות ולסייע לו בכול. רבים מהם ליווהו בנאמנות לאורך עשרות שנים.

קשה היה לעודד לקבל את התלות המוחלטת בסובביו והוא עשה מאמץ עילאי להיות זה שמקבל החלטות עבור עצמו, על סדר יומו והעדפותיו. כן היה מעורב בפעילות מרכז השיקום, נלחם על שוויון זכויות ועל מתן אפשרויות תעסוקה לנכים על כסא גלגלים.

סיפרה יעל, מנהלת המרכז: "כשהגעתי למרכז השיקום ביפו, בשנת 1985, רק אתה מכל המשתקמים היית בכיסא גלגלים. בנוסף היו לך בעיות קשות בדיבור. התרשמתי מיד שאתה לא תיתן לעובדות אלה למנוע ממך להיות פעיל, מעורב ומשפיע. בחרת לך משפט של משה דיין שציטטת לא פעם: 'זה מה שיש ועם זה ננצח'. משפט שנשמע כמו לקוח מספרי המתכון לאושר ועצות לחיים – אצלך הוא היה תמצית ההתמודדות... מצאת דרך לתמצת רעיונות למשפטים קצרים. אני חושבת שאולי אתה המצאת את הטוויטר. הבנת לפני רבים אחרים שלא צריכים לכתוב חיבור ארוך, כפי שדרשו מאיתנו בזמנו בבית הספר, אלא להעביר רעיון בקצרה...

ראיתי בך, עודד, מי שלוחם על עקרונות, על זכויות, על התחשבות והכרה ועל מרכז שנותן למשתקם מענה הן בעבודה והן בחברה... תודה לך שאתגרת אותי, כאחת מצוות, להשתדל ולשפר את המקום ולמצוא מענה הולם בדרכים שונות".

בסיוע אנשי מרכז השיקום כתב עודד ספר בשם "אני נהללי", ובין מילותיו: "שמעתי שהשקדיות פורחות... אבל זה עניין של העירוניים. אני גדלתי בין שזיפים. אצלנו בנהלל אני זוכר את עצי השזיף הפורחים שמילאו את כל הגינות, ופריחתם לא פחות יפה".

משפחתו הייתה חשובה לו מאוד והוא הקפיד להשתתף באירועים משפחתיים ובארוחות חג, האחיינים אהבו אותו מאד ואת השהות בקרבתו. הקשר עם אחיו יעקב היה הדוק והשניים הקפידו לשוחח טלפונית כמעט מדי יום.

אישיותו הכובשת של עודד, כישוריו החברתיים, האכפתיות שהפגין כלפי האחר ותחומי העניין הרבים שהיו לו הפכו אותו לאהוב ונערץ והביאו לכך שהיה מוקף תמיד במשפחה ובחברים ודירתו שימשה מוקד למפגשים חברתיים. הוא נהג להשתתף במפגשים ובהתכנסויות שארגנו חבריו לכיתה ואף יצא לטיולים בארץ ובחו"ל במחיצתם.

בשנת 2004, בהיותו בן חמישים, השתתף במפגש מרגש שערכו חבריו לפלוגה י' בקיבוץ שער הגולן. לאירוע הגיעו חברים שלחמו איתו, חלקם כלל לא ידעו מי שרדו את המלחמה. קשרים חודשו, ולאחר מכן הקפידה הפלוגה לערוך מפגש שנתי, אליו נהג עודד להגיע. מאותה העת, החברים מהפלוגה הקפידו לבקרו ולצאת אתו לפעילויות תרבות.

באחד מימי ראשון של חודש פברואר 2018 הגיע עודד למרכז השיקום ביפו ושם התמוטט. הוא אושפז בבית החולים ונותר ללא הכרה במשך כחודשיים.

עודד אשכול נפטר ביום י"ט בניסן תשע"ח (4.4.2018). בן שישים ושלוש וחצי בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנהלל. הותיר אחריו שני אחים.

ארונו כוסה פרחים, שלא כמנהג נהלל להניח עלה זית על הארון בהלוויות. הייתה זו מחווה מיוחדת של חבריו, מארגני ההלוויה, במטרה להראות עד כמה היה מיוחד בעיניהם.

ספד לו אחיו יעקב: "הגיע זמן מנוחה ליגע - מקרבות, מאבקים ומלחמות. עוף לך לשמים אח אהוב ותן חיבוק גדול לאימא ואבא מכולנו...

אח שלנו, שואלים אם היה לי קשה ועכשיו, האם יש הקלה? לא הרגשתי שקשה, לפעמים לא היה קל... גדלנו באותו החדר כל ילדותנו, קשר מובן מאליו. התבדחנו, צחקנו, התווכחנו ורבנו. אחים. מעולם לא דרשת, לא ריחמת על עצמך. אני כן, כאב לי עליך, התגעגעתי לאביבך, למדתי לחיות עם נכותך, להיות לצידך - לשאוב ממך כוח. ברוב המובנים האישיות והרוח גברו על הגוף. דאגנו האחד לשני. כל אחד מהמקום שלו. כשהיום מסתבר שמה שנראה מובן מאליו הוא לא. דיברנו כמעט כל יום שיחות מאתגרות. לא עוד. לי אתה חסר. יום יום. יש געגוע, יש תחושת החמצה. נעלמת ולא נשאר דבר ממך, מכמותך. שתיקתך מעצימה את חסרונך".