בן מזל ואריה. נולד ביום ל' בניסן תשט"ז (11.4.1956) בקיבוץ מעיין ברוך שבצפון הארץ. ילד שלישי להוריו, אח של רונית, יעל ווֶרד.

עומר גדל והתחנך במעיין ברוך, למד בבית ספר יסודי בקיבוץ והמשיך ללימודי תיכון בבית הספר האזורי "עמק החולה" בכפר בלום במגמת אגרו-מכניקה, תחום ששילב את שתי אהבותיו הגדולות: כלים חקלאיים ומכונאות. בנעוריו, במסגרת יום עבודה שבועי הנהוג בקיבוץ, בחר לעבוד במוסך. בזכות כישוריו הטכניים ואהבתו למקצוע הפך יד ימינו של מוסכניק הקיבוץ. "האנקדוטה מספרת שבעבודתו במוסך היה חולץ ברגים 'ועל הדרך' שובר אותם מרוב כוח שהשקיע" סיפרה אחותו ורד.

שובב, סקרן ומלא שמחת חיים היה. חובב טבע וטיולים. בילה את שעותיו בבית הילדים במחיצת חבריו לקבוצת "יקינטון" ואהב לשוטט עימם ברחבי הקיבוץ, לצאת לטיולים רגליים, לרכב על אופניים ולערוך פיקניקים.

נמרץ, בעל הומור ואוהב מעשה קונדס. "היינו שני חבלנים קטנים" סיפרה ורד אחותו בחיוך, "קיפצנו מעץ לעץ, רכבנו על אופניים וכשבאה מישהי שלא ידעה לרכב לימדנו אותה לרכב הישר לתעלה".

היו לו ידיים טובות ועם חוש טכני מפותח. מילדותו נהנה לפרק מכשירי חשמל למיניהם, לתהות על קנקנם ולנסות להרכיבם מחדש - "הבעיה הייתה להרכיבם בחזרה, מה שלא תמיד צלח בידו" סיפרו אוהביו "ואז נשארנו עם מכשיר אחד פחות".

כספורטאי הפגין כישורים מעולים, הצטיין בריצות קצרות ובהדיפת כדור ברזל. השתתף בתחרויות שונות שנערכו בין הקיבוצים הסמוכים ובמסגרת מחנות נוער למיניהם כשהוא בולט בקרב חבריו בשל גובהו ומבנה גופו החסון.

בהגיעו לגיל גיוס התנדב לשירות בחטיבת הצנחנים. שובץ כלוחם בגדוד 890 ולאחר שעבר הכשרות שונות, שירת בבסיס בדרום הארץ. גאה ומרשים היה במדיו, תחושות שליחות ואהבת הארץ פועמות בו.

במהלך שירותו הצבאי נפצע קשה בעת פעילות בשטח אימונים בדרום, סמוך לירוחם. עומר הועבר לטיפול בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. לאחר שנתברר כי נותר משותק מהצוואר ומטה הועבר לשיקום ב"שיבא" בתל השומר. הוא שהה שם כשנה, מוקף כל העת במשפחתו. האופטימיות ושמחת החיים שאפיינה אותו סייעו לו בהתמודדות עם פציעתו הקשה ועם הנכות.

לאחר שחרורו מצה"ל, פעל ללא לאות בכדי לייצר לעצמו שגרת חיים חדשה - עבר להתגורר בקרבת מרכז השיקום כשהוא נתמך בשני מלווים, הקפיד על ביצוע פיזיותרפיה ופעילות תומכת ב"בית הלוחם" והחל בפעילות התנדבותית בארגון נכי צה"ל. הוא נבחר כחבר בוועד הארגון ופעל במרץ לקידום נושא ההנגשה של מקומות ציבוריים לציבור הנכים בישראל. עמל רבות על מנת להיות מעורב, ערך בדיקות בתחום ושמח במיוחד לתרום מניסיונו ומהידע שלו בכל התייעצות עמו: בתכנון ובנייה של מבני ציבור חדשים או טרם שיפוץ מבנים ישנים והפיכתם מונגשים. כן, התנדב במשרד הביטחון באגף ביקורת, ב-2006 קיבל את "אות מלחמת לבנון השנייה" על פועלו.

עומר לא נכנע למוגבלותו הפיזית ולקח חלק בטיולים של חוג המשוטטים של בית הלוחם, יצא לצלילות באילת, טייל בארץ ובעולם, בין היתר באפריקה, בבריטניה ובאמריקה כשהוא מלווה בבני משפחה וחברים. תיעוד מלא של טיולו לארגנטינה עם ורד אחותו וצוות מסייעים זמין לצפייה באתר וטיוב.

גישתו לחיים אופיינה בהכרת תודה על שנשאר בחיים לאחר הפציעה. אוהביו סיפרו כי בפעם הראשונה בה היה נוכח באחד מהאירועים שנערכו מטעם ארגון הנכים, ולאחר שנחשף לנכי צה"ל בדרגות השונות, נשאל על ידי אימו באשר לתחושותיו לגבי נכותו שלו. תשובתו לה הייתה - "את יודעת מה אמא? אני מאושר עם מה שקרה לי. אני לפחות אוכל לראות, לחוש, לשמוע ולטעום, כי הראש עובד ומה שקשור לגוף יעזרו לי".

נחוש לרכוש לעצמו מקצוע, הוא למד במסגרת שיקומו בבית החולים "לוינשטיין" כתיבה במקלדת בטכניקות מיוחדות המותאמות לנכותו.

עם סיום לימודיו וכשחש געגועים למשפחתו ולמגורים בקיבוץ, החליט לשוב צפונה. התגורר בקרבת המשפחה והשתלב בלימודי הנהלת חשבונות ב"מכללת תל חי" וב"אוניברסיטה הפתוחה". בתום לימודיו, החל לעבוד במפעלים האזוריים ובמועצה האזורית גליל עליון בתחום הנהלת חשבונות, הדפיס את עלון הקיבוץ "מעיין", וכל זאת כשהוא נעזר במתקן מיוחד, מעין מוט שהיה בפיו ובעזרתו הקיש על מקשי המקלדת.

בהמשך ולאור צרכיו הרפואיים, חזר להתגורר במרכז הארץ והתנדב לתפקיד מנהל החשבונות של חיל הטכנולוגיה והאחזקה בבסיס תל השומר. בהיותו מסודר מאוד וקפדן, דאג לסדר ולארגן את כל התיקים במשרד.

עומר אהב מאוד לשמוע מוזיקה, היה חבר במועדון "ג'אז הים האדום" ונהג להשתתף בפסטיבל הג'אז שנערך פעמיים בשנה בדרום הארץ. כחבר מועדון של רשת מלונאות בילה במלונות באילת, ביערות הכרמל ועוד.

בהיותו חובב ספורט מושבע אהב לצפות באירועי ספורט למיניהם, ללכת למשחקי כדורסל של הקבוצה שאהד "מכבי תל אביב", ואף השתתף בחוג קליעה למטרה, שם ירה בעזרת מקל שהיה בפיו.

היה קשור למשפחתו, הקפיד לבוא לביקורים בקיבוץ לעיתים קרובות ונהג להשתתף באירועים חברתיים שונים. אוהב ומסור היה, ליבו רחב. חלק קשר קרוב מאוד עם שלוש אחיותיו ומשפחותיהן ועם מלוויו וילדיהם, אותם ראה כקרובי משפחה לכל דבר ועניין. הם נהגו לכנותו "דוד עומר", והוא ליווה אותם באירועים משפחתיים, נכח בימי ההולדת שלהם ובמועד גיוסם והיה גאה בהם כאילו היו ילדיו שלו.

עם השנים, מצבו הרפואי התדרדר והוא אושפז לצורך קבלת טיפול רפואי. בסיומו תכנן לשוב ולהתגורר בקיבוץ שאותו כה אהב, לצד משפחתו.

עומר יעקובזון נפטר ביום י"ז בשבט תשע"ו (27.1.2016). בן חמישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין במעיין ברוך. הותיר אחריו שלוש אחיות.

על מצבתו הניחו אוהביו פסלי ברזל שיצר בדמות שתי חסידות, פסלים שהעניק באהבה להוריו במסגרת פרויקט בר המצווה שלו בקיבוץ, וזאת כמחווה לידיו הטובות וליצירתיות שהייתה טבועה בו.

ספדו לו אוהביו: "עומר, אדם שהגורל התאכזר אליו, אך הוא לא עצר מלכת אלא הראה כוח רצון, אומץ לב ונדיבות לב רבה ואינסופית. תמיד תהיה איתנו. יהי זכרך ברוך. אחיותיך האוהבות והמשפחות שלהן".

דף לזכרו של עומר, ובו קורות חייו באומר ובתמונות, הוקם באתר האינטרנט של קיבוץ מעיין ברוך.