בן אביה ויוסף. עופר נולד בתל אביב ביום ח' בתשרי תשכ"א (29.9.1960). בן בכור להוריו, אח של אורית.

משבגר, ולאחר שירות בצה"ל, התגייס עופר למשטרת ישראל. את שירותו במשטרה החל באפריל 1982. הוא שירת ביחידת הכלבנים, מדור מפעילי בעלי חיים במחוז מרכז של משטרת ישראל.

עופר אהב מאוד את עבודתו וראה בה שליחות. הוא נהג לומר כי "תחום העיסוק ביחידת הכלבנים הינו יחודי, אין תחום דומה לו באזרחות". כן סיפר כי העבודה מגוונת וכוללת הן הכשרה מקצועית ענפה והן חשיפה לפעילות מקצועית של יחידות המשטרה השונות.

עופר אהב מאוד בעלי חיים ותמיד אמר ש"אין דבר כזה כלב מכוער". במהלך שירותו היה קשור בקשר עז לכלב רועה גרמני בשם קים, ואף יש תמונות שלהם ישנים יחד במיטה בתורנויות לילה בכלביה. עם הזמן הוא השתלם בענף הכלבנות בארצות הברית, וכתב מאמרים וספר על אילוף בהשראת התקופה שם. עופר בחן מועמדים למג"ב, הכשיר רבים לעבודה עם כלבים וטקסטים שכתב משמשים עד היום השראה לכלבנים של המשטרה, ונשמרים כחומר פנימי במערכת.

במהלך שירותו עופר התפתח עצמאית כאוטודידקט בתחום המיחשוב, למד וחקר על עיצוב גרפי, מסדי נתונים, בניית תוכנות, תפעול ושדרוג של מערכות. כך הגיע לעבוד בטכנולוגיות מחוז מרכז במשטרת רמלה והשתתף שם בפרויקטים רבים. אחד מהם היה פרויקט הדגל שלו - בניית מערכת בשם ג"ל (על שם בתו): גישה לאזרח. המערכת משמשת את המשטרה מזה שנים. כתבו ילדיו: "עופר אהב מאוד את המשטרה. התגאה מאוד להיות חלק מהמערכת, האמין בה וסמך עליה. הוא נכח בזירות קשות של פיגועים, של פשעים אלימים ומזעזעים, אך כל אלו לא ריפו את ידיו. להיפך, כל אלו הביאו אותו לעוד הבנה של השליחות שלו בעולם. הוא ראה את הדברים כחיזוק לחובתו המוסרית לשמור על החוק ועל הצדק".

במהלך השנים התקדם ועלה בדרגות, עד לתפקידו כסגן מפקד יחידת הכלבנים במשטרה בדרגת רב-פקד. דרגה זו הוענקה לו על ידי מפכ"ל המשטרה ניסים מור מעט לפני מותו, במעמד מרגש בבית החולים.

עופר נישא לזהבית ולבני הזוג נולדו שתי בנות ובן – גל, ספי ובר. הוא היה אב אוהב ומסור, אהב בכל ליבו את ילדיו שהיו עבורו הדבר הכי יקר וחשוב בעולם. גם אהב מאוד מפגשים משפחתיים עם הקרובים לו, עם הוריו ואחותו, והקפיד על ארוחות שישי משותפות. את אהבתו לכלבים הביא גם הביתה לילדיו, שגידלו רוטוויילרית וגורים ובהמשך לברדורית בשם פזית.

עופר היה איש שקט, תמיד מלא הומור ומחויך. בכל עת היה נכון להושיט יד, לעזור ולתמוך במשפחתו ובכל חבר וקולגה. הוא היה אדם סקרן, חוקר מטבעו. אהב מאוד ללמוד ולקרוא, למד לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואף למד באופן עצמאי את השפה האנגלית ושלט בה.

הוא היה כשרוני מאוד בכל דבר שבחר לעסוק בו. בבית המשפחה בנה רהיטים מעץ ועשה הרבה מעבודות הגבס, בנה מעקה, ספרייה וכלובים לבעלי החיים של הילדים - מרמת התכנון עד לגימור בצביעה ייחודית לו. הוא שלט היטב בכלי עבודה רבים, ועבודותיו היו מדויקות, נקיות וצבעוניות. עופר בלט גם כצלם מוכשר, תיארו ילדיו: "הוא רכש מצלמה ועדשות ושיחק בהן עד שהגיע לתוצאות מרגשות. מתוך הצילומים שהותיר ניתן לחוש את נקודת המבט הייחודית שלו על העולם, את הטביעה האישית שלו. צילם עבור המשטרה, עבור ילדיו ובעיקר עבור נשמתו".

בשנת 2008 חלה עופר במחלה קשה. בהיותו אדם אופטימי האמין בכל ליבו שיצליח להביס את המחלה. "הוא שידר כל כך הרבה חוזק ועוצמה והיה נחוש להתגבר על המחלה ולהמשיך בחייו", סיפרו חבריו. חרף הטיפולים הקשים שעבר, נהג להגיע למקום עבודתו בין טיפול לטיפול על מנת לחזור לשגרת יומו ככל שניתן.

רב-פקד עופר רוטמן נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"א באייר תשס"ח (16.5.2008). בן ארבעים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר שתי בנות ובן, הורים ואחות.

במסע ההלוויה חבריו השוטרים סגרו את איילון, הקומנדקר עם הארון ואחריו השיירה נסעו בכבישים ריקים כשבכל צומת מצדיע שוטר. בטקס הוקראו הספדים רבים ומרגשים של עמיתיו, וחבריו הקצינים התעקשו לשאת את הארון בעצמם.

הבת גל כתבה ב-2016, במלאת שמונה שנים לנפילת אביה: "היום יום פטירתו של אבי האהוב והיקר. הוא חלה בסרטן ואחרי עשרה חודשים נפטר. מותו פער בליבי חלל עצום. עבורי הוא סמל לטוהר, הגינות, מוסר, צדק ויושר. למרות שחלפו שמונה שנים, אני מוצאת את עצמי המומה מהעובדה שהוא לא בין החיים. האם יש דרך להשלים עם דבר כזה סופי? כנראה שלא ושנגזר עליי להתגעגע אליו עד יום מותי, בתקווה שניפגש שוב. אני מרגישה צורך להזכיר שאבא זה לא דבר מובן מאליו, לכן, חבקו את אבא שלכם חזק בכל הכוח. אני לא יכולה לעשות כן כבר שמונה שנים וזה כואב בצורה שקשה לתאר במילים. לזכרו של אבא שלי עופר רוטמן – אב, בן, קצין ואיש נפלא".

בר, בתו של עופר, התגייסה בעקבותיו ליחידת הכלבנים במשטרת ישראל. כך סיפרה על בחירתה בשירות דווקא ביחידה זו: "תמיד חלמתי על חיל האוויר ועל המדים האפורים, אבל פתאום הבנתי שהשירות בשח"ם (שירות חובה במשטרה), במקום בו פיקד אבא שלי, יהיה הרבה יותר משמעותי בשבילי. ידעתי שאהיה דור המשך, ושזאת תהיה סגירת מעגל. זה יהיה המקום שלי ... היו הרבה רגעים ביחידה שפתאום הייתי נזכרת בו".

בתום שירותה במשטרת ישראל, עברה בר הכשרות נוספות בתחום הכלבנות ובשנת 2014 הקימה בהוד השרון עם שותף את המרכז לאילוף כלבים "בובה של כלב" לזכרו של אביה ולהמשך דרכו, וכך כתבה: "יום עצוב. המרכז לאילוף 'בובה של כלב' הוקם לזכרו ולהמשך דרכו של אבי רב-פקד עופר רוטמן ז"ל ששירת ביחידת הכלבנים. תמיד אשאר עם הערכים שהטמעת בי, אהבת החי, הרגישות האינסופית, האכפתיות, השמחה – כל אלו הן אבני יסוד בחיי. היית מיוחד במינך, אוהבת אותך וגאה בך. מתגעגעת מאוד, בר".

הבן ספי בחר גם הוא תחום שפיתח אביו, והוא צלם מוכשר מאוד. את המצלמה הראשונה ירש מאביו, התחיל לצלם מסקרנות ורצון לחוש קרבה לאב ועם הזמן זכה בתחרויות צילום ברשתות חברתיות, השתלם בתחום וממשיך לצלם כביטוי עצמי-יצירתי על בסיס קבוע.

כתבו ילדיו של עופר: "במהלך השנים עוד ועוד פרטים על אופיו ואישיותו המופלאה מתגלים לנו דרך סיפורים עליו. וכך, כמו בחייו גם במותו הוא ממשיך לרגש אותנו. תודה למי שקרא את המילים והתייחד לרגעים עם זכרו ועם נשמתו של עופר אהובנו".

עופר מונצח עם כל חללי משטרת ישראל באתר ההנצחה שבמכללה הלאומית לשוטרים בעיר בית שמש. דף לזכרו הוקם במדור "גלעד לזכרם" באתר האינטרנט של משטרת ישראל.