בנם של אמי ומרק. נולד ביום כ"ה בתשרי תשנ"ו (19.10.1995) בירושלים. אח בכור לניב ושקד.

בן זוג של דשה.

עידו גדל והתחנך בכרמיאל. ילד חברותי וטוב לב עם חיוך כובש ממיס לבבות. למד בבית ספר יסודי "האיריסים", חטיבת ביניים בבית ספר "אורט מגדים" ובתיכון ב"אורט פסגות" בעיר. מוריו בתיכון תיארו נער חייכן ודעתן, היודע לעמוד על שלו ולהציג את דעותיו ברהיטות. את האהבה הגדולה לים ספג כבר מגיל צעיר מסבו משה. בגיל שלוש היה על גלשן, ועד גיוסו לצבא גלש גלישת רוח. הים היה המקום שבו יכול היה להיות חופשי באמת, לשכוח מכל דאגה ולהתחבר לעצמו ולעולם.

בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך באחיו. "ילד של בית", "העוגן של המשפחה", כדברי יקיריו. עידו כיבד את הוריו, חיבר בין בני המשפחה והפיץ אור ושמחה. הוא אהב את השבתות המשפחתיות והחמימות הביתית. אחיו ניב סיפר כי כאח גדול, עידו היה מורה דרך וחבר קרוב שכיוון וייעץ. הוא שכנע אותו שלרקוד זה גם לבנים, הכיר לו את כל השירים והלהקות וקנה לו את הגיטרה הראשונה. עבור אחיו הקטן שקד, עידו היה מודל לחיקוי, לימד אותו גלישה ותמיד תמך ועמד לצידו. גם עם סביו וסבתותיו היה בקשר קרוב.

בשנת 2014 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחיל השריון. לאחר הטירונות והאימון המתקדם שירת בפלוגה מסייעת בגדוד 71 בחטיבה 188. עד מהרה זכה להערכת מפקדיו כלוחם מקצועי, שתמיד שואל וחוקר, מבצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר ופועל מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) ולאחריו שובץ כמפקד כיתה בגדוד 75 בחטיבה 7. חבריו לגדוד ולצוות סיפרו על שמחת החיים, העיניים הבורקות, החיוך הכובש, הצחוק המתגלגל ויכולתו של עידו לגרום לכל מי שנקרה בדרכו לחייך, גם בתקופות קשות ומאתגרות. בזכות אופיו המאיר וחוש ההומור שלו, חיבר בין חיילים ותיקים לצעירים.

כשהשתחרר מהצבא יצא לטיול הגדול במזרח הרחוק, בקמבודיה, וייטנאם, נפאל והודו. בכל מקום צבר חוויות ורכש חברים. כשהיה בסרי לנקה, התחיל ללמוד גלישת גלים, ולימים הפך את הגלישה מתחביב למקצוע.

עידו עבד כמדריך גלישה במועדון Surf Cycle שבקריית ים. החיבור עם הילדים במועדון היה עבורו טבעי, ועד מהרה הפך למדריך אהוב ונערץ. חניכים רבים סיפרו כי הותיר בהם חותם לכל החיים. אחד החניכים כתב לו: "אתה חשוב מאוד עבורי, עשית המון דברים בשבילי, פשוט הצלת אותי. ממך למדתי ערכים והתחזקתי. אוהב אותך, אחי". עידו האמין שחשוב ללמד את הדור הצעיר לאהוב את הים והיה שותף לצמיחת דור של גולשים ומדריכי גלישה. הוא הדריך מאות ילדים במסגרת תוכנית המנהיגות הימית בשיתוף עם עיריית קריית ים ובתי הספר והדריך תלמידי כיתות ו' כחלק מתוכנית הלימודים "גלישה לכל ילד". עידו הגשים את חלומו להביא למועדון את התפיסה שבמועדון לא רק מלמדים לגלוש, אלא גם משתמשים בגלישה ככלי העצמה, במיוחד עבור נוער שזקוק להכוונה ולתמיכה.

הוא עבר התמחות בהדרכת ״גלישה נגישה״ ב"מכון וינגייט" ויזם פעילות גלישה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כדי לשתף אותם באהבתו הגדולה ואמונתו שהים מלמד להתמודד עם קשיים ואתגרים יומיומיים. עידו היה לא רק מדריך גלישה, הוא היה מורה לחיים שהשפעתו חרגה הרבה מעבר לגלי הים. הוא הפך לדמות מעוררת השראה. באתר האינטרנט של מועדון הגלישה שבו הדריך כתב על הקשר העמוק שלו לגלישה ועל השפעתה על תפיסת עולמו: "הגלישה לימדה אותי הרבה בחיים, התמודדות עם קשיים ומציאת פתרונות לכל מיני סיטואציות שקורות לי וכמובן איך ליהנות מהחיים ולנצל כל רגע". עוד כתב באתר שהמשפט האהוב עליו הוא "תנו חיוך הכל יסתדר".

את דשה הכיר עוד מימי התיכון, אך הזוגיות ביניהם התפתחה כאשר נפגשו אחרי הצבא בווייטנאם וטיילו יחד במשך חצי שנה. דשה סיפרה על בן זוג תומך, אוהב ומפרגן שתמיד התגאה בה ואהב אותה כפי שהיא. עידו השרה בה ביטחון והעצים אותה. הם עברו לגור יחד בקריית ים ורקמו תוכניות לעתיד משותף.

עידו היה איש של אנשים. אדם צנוע ובעל קסם אישי מיוחד שידע להתחבר לכל אדם ולסחוף אחריו אנשים בכל גיל. כל מפגש עימו היה מלא אנרגיה. הוא הצליח לגרום לכל מי שהכיר להרגיש חשוב ושייך. חבר אמת שאפשר לפנות אליו בכל שעה, בכל נושא ותמיד לקבל מילה טובה, עצה חכמה או פשוט חיבוק חם. הוא ידע להקשיב, באמת להקשיב, ולגרום לאדם העומד מולו להרגיש שהוא לא לבד. כל מעשיו נבעו מתוך אמונה פנימית ורצון לעשות טוב, להשפיע ולתת, מבלי לבקש לעצמו דבר. עידו האמין ברעות, באהבת הזולת ובמחויבות לעולם ולסביבה. לעיתים קרובות ניקה את חוף הים והים מתוך רצון לשמור על הטבע.

כאדם אופטימי ומלא שמחת חיים, חיוכו הרחב הפך לסימן ההיכר שלו. עידו בחר לראות את העולם דרך עיניים טובות ומלאות תקווה, להקרין שמחה ולעודד את הסובבים אותו, גם כשהחיים לא תמיד הקלו עליו. המשפט "תנו חיוך הכול יסתדר", היה לו לדרך חיים. הוא האמין שצריך לראות את חצי הכוס המלאה, להתמודד עם קשיים ברוח חיובית וליהנות מכל רגע בחיים.

בדומה לגלים שכה אהב, עידו היה בלתי ניתן לעצירה, תמיד בתנועה, מלא בעוצמה, ובעיקר, שופע חיים והרפתקן. הוא אהב לטייל, לחקור, לגלות מקומות חדשים ולהרגיש את תחושת החופש, בין אם בטיולים בטבע, במסע גלישה או סתם בנסיעה. מעבר לגלישה אהב ספורט לסוגיו, היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" שפקד את היציע באופן קבוע.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עידו גויס למילואים בצו שמונה עם תחילת המתקפה. הוא שירת בצפון הארץ בגדוד חש"ן 9232, תחת חטיבה 679, עוצבת יפתח וביצע משימות מבצעיות במסירות. כעבור חמישה חודשים, יצא להפוגה קצרה וגויס שוב בחודש אפריל 2024, הפעם לעזה.

ביום ראשון 28.4.2024 בשעה 18:00 לערך, היה עידו עם חפ"ק מג"ד בבית המ"פ של חטיבת כרמלי במרכז רצועת עזה, במרחב מסדרון נצרים. באירוע שהתרחש בגזרה סמוכה, טנק עלה על מטען ליד בית החולים הטורקי ופרק את הזחל. מחבלים שהבחינו בתקרית החלו לירות פצמ"רים וטילי נ"ט לעבר הכוח ששהה במקום הטנק התקוע. במהלך חילופי האש, טנק של צה"ל ירה בשוגג פגז לעבר בית המ"פ של חטיבת כרמלי. כתוצאה מהירי נהרגו עידו ולוחם נוסף. שני לוחמים נוספים נפצעו.

רב-סמל עידו יוסף אביב נפל בקרב ביום כ' בניסן תשפ"ד (28.4.2024). בן עשרים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכרמיאל. הותיר אחריו הורים, שני אחים ובת זוג.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.

איבריו של עידו נתרמו להשתלה, כפי שרצה, מעשה שמיטיב לבטא את הנתינה האינסופית שלו.

האם אמי ספדה: "עידודי שלי, ככה אתה כתוב בטלפון שלי וככה תישאר לנצח, למרות שאתה ללא ספק עידודי של כולם. ילד שלי, נסיך שלי, עידודי שלי. תמיד ידעתי שאתה קסם אבל כנראה שלא ידעתי כמה. בשבוע שעבר עלינו שמענו כל כך הרבה דברים עליך, כל כך הרבה סיפורים, כל אחד יותר מיוחד, מדהים ומרגש מהשני... בא לי לצרוח ולהגיד לך וואו אחד גדול, אתה מדהים, אתה פשוט מדהים. עשית, כמו בחיים כך גם במותך, כל כך הרבה חיבורים בין אנשים, חיבורים חדשים וישנים. עידודי שלי, זה כואב, זה קשה מנשוא. זה כואב בכל נקודה בגוף.... אוהבת אותך לנצח ילד".

אביו מרק ספד: "ילד אהוב שלנו, שבוע ימים בשחור לבן, הצבע נלקח מחיינו. שבוע מטלטל של סערת רגשות - רגעים של תסכול, הרבה שאלות ללא תשובות, משברי אמון אבל בעיקר, בעיקר געגועים לא שפויים וכאב בלתי נסבל, נפשי ופיזי. הבנו שצמד המילים 'נשבר הלב' ו'כאב לב' הם לא מטאפורה. כן, הכאב הוא פיזי והוא עוצמתי, הגוף מתרוקן, הלילות ללא שינה ובבקרים אין כוח או חשק להתחיל עוד יום... על כולם היית כל כך אהוב. עידודי שלנו, דרכך הייחודית והצנועה לא תישכח, אנחנו מבטיחים למצוא את הדרך ההולמת להנציח את מה שבנית ואת כל הטוב שעשית... מבטיחים שנעשה כמיטב יכולתנו להרים את עצמנו, למצוא את הדרך לחיות לצד הכאב העצום, כל אחד בדרכו ויחד כמשפחה מלוכדת ותומכת. עידודי אהוב שלנו, אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותך עד אין קץ".

לזכרו של עידו הוקם אתר אינטרנט https://www.idoaviv.com/ ובו מסופר סיפור חייו ומועלים תמונות, זיכרונות ופעילויות הנצחה לזכרו.

מועדון הגלישה שבו הדריך עידו העביר לבני משפחתו כנף גלשן ((wing שעליו הודפס דגל ישראל והוזמן עבורו לפני שהספיק לגלוש עמו. על כנף הגלשן כתבו למעלה ממאה חברים, חניכים ומדריכים ממועדון הגלישה מילות פרידה.

"קבוצת חיפה" ערכה יום כיף לילדי העובדים לזכרו של עידו, ובו הילדים למדו לגלוש וקיבלו מזכרות עם המשפט המזוהה עמו: "תנו חיוך הכול יסתדר".

לזכרו של עידו הופק תליון שעליו קווי מתאר מתוך תמונה של עידו גולש על ווינג (wing).