עילי, בנם של לימור ועוזי ואח צעיר לעמרי, נולד בשבת, י"ג בניסן תשס"ד (3.4.2004).

עילי גדל והתחנך ברמת גן. הוא למד בבית הספר היסודי "מורדי הגטאות" ובתיכון "בליך" במגמות ביולוגיה ומינהל עסקים.

עם סיום לימודיו בתיכון, בטרם התגייס לצה"ל, עילי יצא לבדו למסע בקולומביה ובסרי לנקה. במהלך המסע הכיר אנשים חדשים, נחשף לתרבויות שונות וצבר חוויות משמעותיות. כל מי שפגש בעילי התפעל מכך שיצא לבדו בגיל כה צעיר ל"טיול הגדול". עילי הקסים את כולם באישיות שלו, באופיו החם ובחיוך הכובש שלו, שהפכו אותו לאהוב בכל מקום אליו הגיע.

עילי היה אדם נפלא, אוהב חיים, צנוע ואיכותי, חבר אמת ואיש של אהבה ונתינה. הוא סייע תמיד לכל מי שנזקק לעזרה, הושיט יד בנדיבות ופעל למען משפחתו וחבריו. עילי היה קשור בכל נימי נפשו למשפחתו, ובכל שיחת טלפון הקפיד לשאול לשלומה של סבתו.

אישיותו של עילי הייתה מאירה וקורנת. הוא הפיץ את האנרגיה הטובה שלו לכל עבר, שימח והצחיק את כל מי שסביבו. השקט שלו בלט בעשייתו. מעולם לא היה צריך לבקש ממנו דבר, שכן תמיד היה נכון לסייע לכל אחד ובכל עת. עילי היה שמח, תאב חיים, מוכשר ויצירתי. את הלב הגדול והרחב שלו עטפו כנות, כבוד וערכים.

עילי היה ספורטאי מצטיין שהרבה להתאמן בריצה, בכדורסל, בכדורגל ובגלישה. הוא היה אוהד מושבע של מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל. "השועל", ראש קהילת אוהדי האולטראס, נכבש גם הוא בקסמיו של עילי, ובאירוע בו נפגשו העניק לו את צעיף האוהדים הצהוב האישי שלו.

עילי ניחן בכישרון מוזיקלי יוצא דופן, ולימד את עצמו לנגן בגיטרה קלאסית, אקוסטית וחשמלית, וכן באורגן.

עילי התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני. הוא בחר להיות לוחם מתוך הערכים שעליהם התחנך ושבהם האמין: אהבת האדם, ערבות הדדית והגנה על המולדת. לאורך מסלול ההכשרה עילי גילה נחישות, מוטיבציה וחתירה בלתי מתפשרת לביצוע המשימות במצוינות ובמסירות. גם ברגעים מאתגרים, פיזית ומנטלית הוא לא ויתר לעצמו והמשיך להוביל ולהוות דוגמה אישית לחבריו.

חבריו של עילי לפלוגה מספרים כי היה מלא בקסם אישי, באהבה לזולת וביכולת נדירה לראות כל אדם ולהושיט לו יד. הוא נהג לנגן לחבריו בגיטרה כדי להעלות את המורל, להצחיק ולעודד ברגעים קשים. עילי בלט בעוצמתו הפנימית, במנהיגותו וביכולתו לראות תמיד את הטוב והחיובי שבכל מצב.

חבריו כינו אותו:Try Hard" " - אדם אשר בוחר בדרך הקשה והמאתגרת ודבק בה. במהלך המסלול כלוחם עילי זכה להערכה רבה ממפקדיו ומחבריו ובשל תכונותיו אלו זכה בטקס סיום מסע הכומתה באות "מצטיין המחזור", והכומתה החומה הוענקה לו על ידי מפקד חטיבת גולני.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה חדרו אלפי מחבלים לשטח המדינה והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל.

עשרות מחבלים הקיפו את שער מוצב יפתח שבזיקים מצפון וממערב. במהלך הקרב הקשה במוצב עילי הפגין קור רוח, תושייה ואומץ לב יוצאי דופן. הגבורה שלו לא הייתה רגעית או אינסטינקטיבית, אלא ביטוי מתמשך של לחימה נחושה, שהתבטאה ברצף של החלטות ערכיות והרואיות שקיבל בלחימה ממושכת תחת אש כבדה ובסכנת חיים מיידית.

שלוש ההחלטות הגורליות שעילי קיבל במהלך הקרב ממחישות יותר מכול את עוצמת רוחו, את אומץ ליבו ואת המחויבות שלו לערכיו הנאצלים. פעם אחר פעם, עילי בחר לסכן את חייו כדי להגן על חבריו, על המוצב, על החיילים והאזרחים ששהו בו בעת המתקפה האכזרית ועל המדינה שכה אהב.

ההחלטה הראשונה של עילי - הייתה לרוץ מיידית מעמדת הש"ג האחורי שבה שמר אל אזור הש"ג הקדמי, שבו התנהלה הלחימה העזה, ולחתור למגע עם עשרות המחבלים שהקיפו את שער המוצב מצפון וממערב.

ההחלטה השנייה - הייתה להמשיך ולהתקדם עוד לעבר עמדת הש"ג הקדמית כדי לבלום מקרוב את המחבלים ולמנוע את חדירתם למוצב.

ההחלטה השלישית של עילי - וההרואית מכולן, הייתה להישאר לצד החיילת ששהתה בעמדה. למרות הוראה שקיבל ממפקדו לסגת לאחור תחת חיפוי אש, עילי בחר לא לנטוש את החיילת, ואמר למפקדו: "אני לא עוזב אותה. אני שומר עליה. אני פה בשביל לשמור על מדינת ישראל. אני לא עוזב אותה, לא משנה מה קורה. אני שומר עליה. היא איתי. אני מגן עליה."

במהלך הלחימה הקשה עילי עדכן את מפקדיו על מהלך הקרב, נלחם במחבלים מטווח קצר ופגע ברבים מהם. עד רגעיו האחרונים עילי המשיך להגן על חבריו, לבלום את התקדמות האויב ולמנוע את כניסת המחבלים למוצב.

רב-טוראי עילי בר-שדה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו הורים ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

מסקנות התחקיר הצה"לי קבעו כי מעשי הגבורה של עילי וחבריו היו גורם מכריע בבלימת מתקפת המחבלים על המוצב. בזכות לחימתם העיקשת ואומץ לבם יוצאי הדופן נמנעה חדירת המחבלים למוצב ובכך ניצלו חייהם של עשרות חיילים ואזרחים ששהו באותה עת בחמ"ל המוצב הסמוך לעמדת הש"ג. התחקיר הדגיש את תרומתם המרכזית של עילי וחבריו לסיכול המתקפה ולמניעת אסון כבד ורחב היקף.

בהתבסס על מקורות מודיעיניים, המחבלים הספורים שנותרו בחיים הותשו במהלך הקרב הקשה שניהלו עילי וחבריו. תשישות המחבלים, שנבעה מהלחימה העיקשת ומההתנגדות הנחושה שבה נתקלו, הייתה הגורם המרכזי להחלטתם לסגת משטח המוצב. מצלמות תיעדו את המחבלים כשהם נמלטים חזרה לרצועת עזה, ובכך נמנע המשך מסע ההרג שתכננו לבצע במוצבים וביישובים נוספים באזור, וניצלו חיים רבים.

אישיותו האוהבת, הערכית, המוסרית והאצילית של עילי ממשיכה ללוות את משפחתו, את חבריו ואת כל מי שזכה להכיר אותו. המורשת של עילי – אהבת האדם, נתינה, נחישות, אחריות ואומץ – מוסיפה לשמש מקור השראה לרבים.

את תפיסת עולמו ואת הערכים שהנחו אותו היטיב עילי לבטא במשפט שנהג לומר: "אם לא אני, אז מי?"

עבור עילי לא היו אלה רק מילים, אלא דרך חיים – ביטוי לתחושת האחריות האישית העמוקה שלו, לאמונה בערבות הדדית ולנכונות להיות שם למען האחר. כך חי עילי, וכך גם פעל ברגעי המבחן הקשים ביותר, כאשר נלחם באומץ והגן על חבריו.

לאחר נפילתו הודפס המשפט על מדבקת הנצחה לזכרו, והפך לביטוי המזוהה עם דמותו ועם הערכים שהותיר אחריו: "אם לא אני, אז מי?"