בנם הבכור של שירלי ועומר סולומון. נולד ביום כ"ח באלול תשס"ב (5.9.2002) במושב סתריה שבשפלה. אח ליהונתן, נעמה, עדי, הלל, אביגיל, בניה ושירה.

עילי, ילד חייכן, מוכשר ואהוב על ידי הסביבה, גדל והתחנך במושב סתריה.

את נעוריו בילה בפעילות חברתית וחינוכית ענפה בבית הספר ובשבט "סופה" של תנועת הנוער "הצופים", שאליו הצטרף כחניך. כשבגר עבר קורס מדריכים צעירים והיה למדריך אהוב ומוערך, דמות מובילה ובולטת בשבט.

בחריצות עבד במשתלת סלונר במושב בו גר.

את אהבתו למוזיקה הביע עילי בנגינה במערכת התופים בביתו וכן על גבי כל משטח מזדמן. כנער ספורטיבי אהב לשחק כדורסל והצטרף לקבוצת הכדורסל "הפועל גזר/נען". כן ידע ואהב לגלוש בים, אחרי שעבר קורס הוסמך כמדריך גלישה ובחופשים עסק בכך. מכיתה י"א עסק באימוני כושר קרבי כהכנה לשירות קרבי בצה"ל, מתוך שאיפה לשרת שירות משמעותי.

בתום לימודיו בתיכון החל ללמוד בשלוחת "נופי פרת" של המכינה הקדם-צבאית "עין פרת" בכפר אדומים. בשנה זו למד להכיר את עצמו, גיבש עמדות והשקפת עולם, גילה תאווה ללמידה ונהנה מהחברה. "הדרך עוד ארוכה והעבודה מרובה, אבל עכשיו נחמד, עברנו לא מעט, מותר להיות מבסוט", כתב במחברתו בתום מסע של שלושה שבועות שבהם ספג את נופי הארץ. הוא חש שהמכינה היא כבית עבורו, פרח וקרן מאושר, ועל כן בסיום השנה הראשונה המשיך לתקופה של חצי שנה נוספת.

במכינה הכיר עילי את אלי, ובין השניים נרקמה זוגיות ופרחה אהבה. "זוג משמיים", נאמר עליהם. בכל פעם שדיבר עליה, עלה חיוך על שפתיו. בהמשך שניהם התגייסו, וכשעילי היה סמל בצוות היה ידוע לכול שיש לו זמן מקודש, זמן שיחת הלילה עם אלי.

אהב את משפחתו, היה בן מסור להוריו, ואימו אמרה שבהיותו בן בכור שימש לה מנטור לחיים. אח נערץ על אחיו ועל אחיותיו, אהב אותם, סייע, ייעץ והקשיב להם, תמך בהם, שיחק עימם והנחיל בהם ערכים. אחותו נעמה סיפרה שלמדה ממנו איזה אדם היא שואפת להיות. דרך קבע ביקר את סביו וסבותיו.

חבריו זכו בחבר נפש נאמן ובשותף מעורב בחייהם ודואג, שידע לתת מקום לכל אחד ואחת.

בכל מקום ועם כל אדם שפגש באה לידי ביטוי יכולתו המדהימה של עילי להיות נוכח במלוא העוצמה בדמותו הכובשת והענווה ובשקט שלו. היו בו קשב, רגישות, כבוד לזולת, דרך ארץ, אכפתיות ואהבת האדם מתובלים בחוכמה, בתבונה ובהומור. עם העומק והכנות שבו נגע בלבבות רבים ורתם אותם בדרכו האצילית והשקטה. את כישורי המנהיגות שלו ניצל לעשיית טוב, בלי רעש וצלצולים ובלי צורך בקבלת אישורים או הכרה. הוא עמד על האמת שלו, חתר לצדק, וחשוב היה לו שלא "ללכת אחרי העדר". אף שהמעיט לדבר, כל מילה שאמר הייתה מדויקת וחדרה ללבבות. בלי תיוגים קיבל כל אדם באשר הוא, וידע לחבר בין אנשים, לגשר על פערים וליצור אחדות סביבו.

אהבת הארץ והמקורות פיעמה בו, וערכים, אומץ לב ואחריות הובילו אותו. סופר עליו שבכל מקום היה כקרן אור, מקור השראה ומעיין של טוּב לב.

שירות משמעותי בצה"ל היה מובן מאליו במקרה של עילי, שראה בשירות הצבאי זכות וחובה וביצע את תפקידיו במסירות אין קץ.

עילי התגייס לקורס טיס ומשם עבר לשרת ביחידת "דובדבן", שם הרגיש כמו בבית, סיים מסלול והפך להיות לוחם ביחידה בצוות 50. בקלות נטמע ביחידה והסתגל לשינוי, חש שביעות רצון רבה ובתום מסלול ההכשרה היה ללוחם בצוות סדיר. חייל מחושב, חד ושקט, אך כשהשמיע את קולו זכה להקשבה מלאה. "מים שקטים חודרים עמוק", תיאר חברו ליחידה. חבריו לנשק סמכו עליו, והוא עודד אותם, עזר בעת הצורך, עמד לצידם ודחף קדימה באימונים ובמסעות המאתגרים.

סיפר המפק"צ, מפקד הצוות שלו: "זה תמיד פלא איך שבצוות לוחמים מרקעים שונים ומקצוות בחברה מצליחים להפוך לפשוט את מה שמבחוץ נראה כל כך מאבק – אחדות. עילי, אתה היית הלב של אותה אחדות. לא פעם צחקנו האם אתה הבחור הדתי הכי חילוני בצוות, או החילוני הכי דתי...

מצד אחד מפקד בולט, מצד שני פשוט כמו כולם. כל אחד ראה בך קצת מעצמו... היה בך קצת מהטוב שבכל אחד מאיתנו, שהצטרף לטוב הענק שאתה".

את עילי ליוו ערכים ותכונות שלאורם חי וחינך את הסובבים אותו: אהבת הארץ, אכפתיות, רגישות לאחר, אחריות, אומץ והומור. בחופשות סוף השבוע הקדיש זמן למשחק ולשיחות עם אֶחיו ועם הוריו, בילה עם בת זוגו אלי ונפגש עם חבריו מהמכינה ומהצוות.

כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023 לחם עילי בעזה ובחזיתות נוספות, תמיד מהראשונים להתנדב, תמיד בעיניים טובות ומביטות סביב. בשיחה עם אימו לפני שנכנס לעזה אמר: "אני רק רוצה לדעת שלכם טוב, שאתם שקטים ושמחים".

במהלך המלחמה מונה לתפקיד סמל טירונים בבסיס האימון החטיבתי (בא"ח צנחנים) למשך ארבעה חודשים, ואף שתחילה העדיף להישאר בלחימה לצד חבריו לצוות, נמלא סיפוק מהתפקיד החדש ויצק בו משמעות. את משימותיו ביצע היטב ובמקצועיות, ועם הטירונים מצד אחד התנהל ברצינות רבה ומצד שני שילב קלילות, צחוק והומור.

במחברתו כתב: "הדבר הכי אמיתי זה שלעזוב את הצוות שלי במלחמה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיים שלי. ואולי אנחנו עכשיו עמוק בתוך הבא"ח וקצת שוכחים, אבל יש מלחמה שם, וחברים שלי, שאני אוהב כמו אחים, עכשיו בחוץ בעזה מחרפים את נפשם למעננו ולמען כל עם ישראל. את התפקיד הזה אני חייב לעשות הכי טוב שאפשר ולהקדיש למענו את כל כולי – בשבילם. הכול בשבילם. וזה הדבר הכי חזק שמניע אותי".

בבוקר שישי 22.3.2024, י"ב באדר ב', יום לאחר תענית אסתר תשפ"ד, הוקפץ עילי עם כוח מיחידתו לזירת פיגוע בצומת הפרסה, סמוך ליישוב דולב שבמערב בנימין. באזור זה לאורך שעות התבצר מחבל בין סלעים ושיחים סבוכים ופתח בירי. לאחר שאבד קשר העין עם המחבל שצלף, הוחלט להפעיל את כוח דובדבן אשר הופקד על סריקה באש של מרחב התבצרות המחבל.

לפני היציאה אסף המפק"צ את הצוות והסביר שהניסיונות לחסל את המחבל לא צלחו. "מה שצריך עכשיו זה שאנחנו בעצמנו נגיע עד למחבל ונסיים את האירוע הזה. אין פתרונות קסם". אחרי שנייה שקטה, עילי היה הראשון לענות. הוא אמר בשקט ובחיוך הצנוע שלו - ״אנחנו פתרון הקסם״.

עילי התייצב בשורת הלוחמים הראשונה, נלחם בגבורה, נפגע ומת במקום, בהגנה על הארץ שכל כך אהב.

סמל ראשון עילי דוד גרפינקל נפל בקרב ביום י"ב באדר ב' תשפ"ד (22.3.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים, שלושה אחים וארבע אחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

לפני שנכנס לעזה כתב למשפחתו: "לא השארתי כלום מאחור אבל רק רציתי שתדעו שהאהבה שלי אליכם כל החיים שלי הייתה אין סופית, בכל רגע ובכל נשימה שלי הייתם איתי, הקשר שלנו היה כל כך חזק שאני תמיד אשאר איתכם לא משנה מה.

ואני שמחתי בכל צעד שלי להגשים את הזכות הזאת, לעשות משהו טהור וראוי למענכם, למען כל גיבורי ישראל שלמעלה ולמען כל עם ישראל והאידיאל הנצחי של הארץ הזאת והעם הזה ששווה לחיות ולמות למענו".

ספדה לו אימו: "הוא היה מנהיג חזק. תמיד סמכתי עליו בכל מקום שהוא יודע מה הוא עושה. היה לו טוּב לב מיוחד, כל כך הרבה חברים, כל האחים שלו העריצו אותו".

כתבה אחותו נעמה: "אני מתגעגעת אליך. אני מפחדת להיות בלעדיך, בלי האח הבכור. אני רוצה לשאול אותך עוד שאלות, אני רוצה איתך עוד ארוחת שישי אחת לפחות עם מלא צחוקים, ואני אקשיב לסיפורים שלך, אני רוצה לשתף אותך בדברים אישיים ולדבר איתך, אני רוצה שתהיה ביום ההולדת של יהונתן ועדי ובבר מצווה של הלל, והכי הכי אני רוצה לחבק אותך חיבוק ענק בלי לעזוב, כי אף פעם לא עשיתי את זה ... בבקשה תהיה איתי. אתה האח הגדול הכי טוב שיכולתי לבקש, עילי".

בירושלים בשבט "להבות" של תנועת הנוער "הצופים" נקרא גדוד על שמו – גדוד "עילי", והוקמה פינת ישיבה לזכרו.

הביוגרפיה של עילי נכתבה בספר במסגרת יוזמה של עמותת "סיפור. חיים", והפרק האחד-עשר של ההסכת (פודקאסט) "גיבורים" הוקדש לסיפור חייו מפי אימו.

לזכרו הוקדש ברשת החברתית "אינסטגרם" דף – remember_ilaygarfinkel, ובו תמונות, סרטונים, דברים לזכרו והנצחות, והועלו דפי אינטרנט באתר ההנצחה של תנועת הנוער "הצופים", באתר המועצה האזורית "גזר", באתר בית הנשיא ובאתר עמותת "דובדבן".

ביישוב דולב הוקם מצפה על שמו עם לוח זיכרון, והוא הונצח באנדרטה במקום נפילתו.

עילי היה קרן אור שהאירה בכל מקום אליו הגיע, כתבו אוהביו, מלא בערכים וטוב, הוא לימד שערכים הם שיובילו את הדרך, להיות בשקט עמוק, לא ללכת אחרי העדר, לחיות באכפתיות מלאה, להעניק כבוד לכל אדם, לצחוק על הכול ותמיד להיות בענווה. והכי חשוב לחייך.

עילי, כתבו בני משפחתו, נגע בחייו בלבבות כה רבים, שממשיכים בדרכו ולאורו.