בנם של אהובה ומשה. נולד ביום ה' באלול תש"ו (1.9.1946) בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן, קיבוץ שהוריו היו ממייסדיו.
עמוס למד בבית הספר היסודי שבקיבוצו, וסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר המקצועי "עמל" שבעמק הירדן, במגמת אגרו-מכניקה.
את שירותו הצבאי החל ביולי 1964 בקורס טיס של חיל האוויר. משנשר מהקורס, ב-1965, הוצב בחיל השריון. בראשית ימיו בשריון שירת בגדוד 79 וזכה להיות החייל הראשון בישראל ששירת בטנקי ה"פטון" (מג"ח).
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, 5 ביוני 1967, נפצע בכניסה לרפיח. לאחר החלמתו הוצב ביחידת ניסויים של חיל השריון וכיהן כקצין מבצעים של גדוד 46 בחטיבה 401. הוא המשיך לשירות קבע, שירת כמפקד פלוגת טנקים בגדוד סיור 189 וכמפקד פלוגה בגדוד 79.
במלחמת ההתשה, ביום 17 במאי 1970, נפצע באורח אנוש בתעלת סואץ מאש ארטילרית מצרית . הוא איבד את ידו הימנית וסבל מפגיעות פנימיות רבות .
עקב מצבו הרפואי שוחרר מצה"ל, והחל ללמוד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב.
במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) התנדב עמוס לשירות צבאי, היה בסגל המייסד של גדוד 71 ומונה לקמב"צ הגדוד. בקרבות כיבוש המובלעת הסורית, לאחר פציעתו של המג"ד הוא לקח פיקוד על הגדוד. עם ידו האחת, במסירות, בנחישות ובאומץ בלתי רגיל, פיקד בקרב הרואי מול הסורים שבו הכוח, בשילוב סיירת מטכ"ל, כבש את מזרעאת בית ג'אן – הנקודה הצפונית ביותר שצה"ל כבש בסוריה במלחמה זו. בקרב זה ובימים הבאים נפלו באזור עשרים מחייליו ומחבריו לנשק.
ב-1975 חזר לשירות הקבע, ובעשור הבא מילא עוד כמה תפקידי פיקוד: ראש ענף במפקדת חיל השריון, ומינוי משנה כמפקד גדוד שריון במילואים. בהמשך מונה למפקד גדוד 195 – גדוד שריון סדיר בחטיבת השריון הסדירה 401 (עוצבת "עקבות הברזל"). נמנה עם בוגרי מחזור ט' של המכללה לביטחון לאומי (1981/1982). במלחמת לבנון הראשונה פיקד על עוצבת "מרכבות הברזל", ובתפקידו האחרון בצה"ל שימש סגן מפקד עוצבת "סיני".
במהלך שירותו השתתף עמוס בארבע מלחמות, נפצע שלוש פעמים ונותר נכה צה"ל בשיעור של 90%. ב-1986 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה.
עמוס נשא לאישה את זיוה, לבני הזוג נולד בן - נדב. בעל ואב אוהב ואהוב היה, איש ספר ואיש משפחה. ציוני נאמן, מנהיג אמיץ לב, אדם צנוע ובעל יכולת נתינה.
גם בחייו האזרחיים מילא שורה של תפקידי ניהול בכירים – במגזר הפרטי והציבורי: מנכ"ל מגן דוד אדום בשתי קדנציות (1986; 1995), מנכ"ל עיריית בית שמש ומנכ"ל עיריית רחובות (נובמבר 1999 עד אוקטובר 2001). בין לבין ניהל חברות בשוק הפרטי, ובהן חברת קו צינור אילת–אשקלון, והשלים תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת חיפה.
עמוס זכה לשני נכדים, גבע ושחף, שאותם אהב מאוד. בשנותיו המאוחרות, עם היותו לסב, הוא גילה את חדוות הכתיבה, ומשעה שהתחיל – לא הפסיק. בכתביו, שאותם פרסם תחת הפסבדונים עמית ליאור, ניכר הקונפליקט העצום שליווה אותו בבחירת מסלול חייו – האילוץ לבחור בין שני ייעודים הפוכים, לכאורה; מחד גיסא, אהבתו הגדולה לאדריכלות – "על סף האומנות", כדבריו, וכמיהתו לעסוק בבניין המולדת לאור ערכי האסתטיקה וההרמוניה – ומאידך גיסא הדרך הצבאית שידה הייתה על העליונה, שמשמעותה הגנה על המולדת ועל העם; האמצעים למימושה כלי נשק ולחימה, ומחירה יקר וכואב. "אי אפשר שלא להשתאות אל מול הנחישות והאומץ, כושר המנהיגות והדבקות במשימה, למרות התלאות והמגבלות האישיות" – כתבה עורכת ספרו האוטוביוגרפי "בין המור למזור" שפורסם ב-2006 ושבשמו, בא לביטוי נוף ילדותו – כור מחצבתו ושורשיו.
"לא פעם שאלתי את עצמי", כתב עמוס במעין חשבון נפש, "האם הייתי משנה את מסלול חיי? האם הייתי בוחר בדרך אחרת? זו לא שאלה קלה לכל מי שהשתחרר מהשירות בצבא, אחרי שנים רבות, ובוודאי לא למי ששילם בבריאותו, ושבהגנה על מולדתו נפצע ונשאר נכה ומוגבל. זו שאלה ערכית מאוד, כי בחירה שונה מהמסלול, יש בה אמירה רבת משמעות..." ואולם את התשובה סיפק בעצמו: "הרבה תלמים חרשתי בחיי, זרעים רבים טמנתי באדמת ארצנו, חלקם באדמות בור, במיעוטן צריך הייתי לסקל סלעי מכשול, בדרך גם נשרטתי מקוצים ודרדרים ונעקצתי על ידי שוכני הארץ, אף ידעתי שנות בצורת וכאב, אבל... אבל זכיתי לראות את קיני השיבולים עמוסות הגרעינים עולות וצומחות מאחוריי, מסמנות את שובל יבולי בנתיבות חיי. אלפי חיילים, מאות קצינים, שעברו תחת ידיי וזכיתי לתרום לעיצובם וכחיילים טובים וכאזרחים נאמנים ותורמים למדינה, אלו הם השיבולים שלי, עומריי גדודי היבול, הברוכים" ("בין המור למזור", עמ' 440).
ספרו האחרון, "מלחמתו של 'כוח עמוס' במובלעת הסורית 1973" (סטימצקי, 2021) נכתב בעקבות תחקיר מעמיק שנערך בשנת 2013, במלאות ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. הספר מביא את סיפורו של גדוד הטנקים 71 שהוקם בתוך ימי הלחימה, באוקטובר 1973, ופורק עם הכרזת הפסקת האש עם סוריה. עם פיזורו, בהיעדר יחידת אם, נשתכח מלב סיפור לחימתו ההרואית על כיבוש מזרעאת בית ג'אן, ועמוס ראה לעצמו מטרה עליונה להחזירו לתודעה הצבאית והציבורית.
לערב ההשקה של הספר, שנערך ברוב עם ב"יד לשריון" שבלטרון באוקטובר 2021 לא זכה עמוס להגיע, אך בזכות מפעלו מונצחת מורשת "כוח עמוס" לדורי דורות ושמות הנופלים בקרב התופת זוכים לתהילת עולם.
עמוס לוריא נפטר ביום ט"ו בתמוז תשפ"א (25.6.2021). בן שבעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. השאיר אחריו אישה, בן ונכדים.
ספד לו בנו: "אבא, ... איש מפלדה, טנק אנושי שלא משנה כמה הוא נפגע, קם על רגליו וממשיך לעשות וליצור. איש שהוא אגדה עוד בחייו. ... תמיד הכול בזכות ולא בחסד, שווה בין שווים. נפצעת אנושות, השתקמת וחזרת להילחם במלחמה הארורה בלי הנחות, לא לעצמך ולא לאחרים ... ישר כמו סרגל, חד כתער, איש של הפכים. ... לוחם קשוח אבל איש ספר, חבר, אבא וסבא רך כחמאה, עם לב זהב ומלא חמלה. ... נכנסת ללב לכל כך הרבה אנשים שפשוט אוהבים אותך כפי שאתה".
הדברים שנשא הבן נדב באזכרה במלאות שנה למות אביו מעידים על דמותו העוצמתית, על מידת השפעתו בחיי סובביו, ועל החלל העצום שנפער עם לכתו: "... הכול קורה כל כך מהר, החיים ממשיכים מצד אחד, אבל אצלי באמת הכול נעצר כי כל הזמן משהו חסר. ... הכול ממשיך כביכול רגיל, אבל כל כך שונה, ריקנות תמידית לא מוסברת. ... עד לפני שנה עמוס לוריא העוצמתי היה מאחוריי באש ובמים, והרי בטוב, ברע ובמלחמות, ובכלל בחיים, את מי אתה תרצה לידך? רק את עמוס לוריא, ויעידו זאת כל אחד ואחד מהלוחמים שנשארו בזמנו בקרב העיקש וההרואי, וגם זכו לחזור בחיים מהקרב שנשכח. אמנם קשוח, גס ומחוספס, אבל עם לב זהב שתמיד נמצא שם עבורך".
פרידתו של עמוס מהחיים נצבעה לאור מילותיו שלו ("בין המור למזור", עמ' 439): "צו המצפון, מורשת אבות, / אהבת מולדת בלי מירכאות, / אלו היו אבני הדרך המורות, / שסימנו לי – ללכת בגבורות".
באנציקלופדיית הרשת ויקיפדיה פורסם ערך על עמוס לוריא.
עמוס למד בבית הספר היסודי שבקיבוצו, וסיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר המקצועי "עמל" שבעמק הירדן, במגמת אגרו-מכניקה.
את שירותו הצבאי החל ביולי 1964 בקורס טיס של חיל האוויר. משנשר מהקורס, ב-1965, הוצב בחיל השריון. בראשית ימיו בשריון שירת בגדוד 79 וזכה להיות החייל הראשון בישראל ששירת בטנקי ה"פטון" (מג"ח).
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, 5 ביוני 1967, נפצע בכניסה לרפיח. לאחר החלמתו הוצב ביחידת ניסויים של חיל השריון וכיהן כקצין מבצעים של גדוד 46 בחטיבה 401. הוא המשיך לשירות קבע, שירת כמפקד פלוגת טנקים בגדוד סיור 189 וכמפקד פלוגה בגדוד 79.
במלחמת ההתשה, ביום 17 במאי 1970, נפצע באורח אנוש בתעלת סואץ מאש ארטילרית מצרית . הוא איבד את ידו הימנית וסבל מפגיעות פנימיות רבות .
עקב מצבו הרפואי שוחרר מצה"ל, והחל ללמוד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב.
במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) התנדב עמוס לשירות צבאי, היה בסגל המייסד של גדוד 71 ומונה לקמב"צ הגדוד. בקרבות כיבוש המובלעת הסורית, לאחר פציעתו של המג"ד הוא לקח פיקוד על הגדוד. עם ידו האחת, במסירות, בנחישות ובאומץ בלתי רגיל, פיקד בקרב הרואי מול הסורים שבו הכוח, בשילוב סיירת מטכ"ל, כבש את מזרעאת בית ג'אן – הנקודה הצפונית ביותר שצה"ל כבש בסוריה במלחמה זו. בקרב זה ובימים הבאים נפלו באזור עשרים מחייליו ומחבריו לנשק.
ב-1975 חזר לשירות הקבע, ובעשור הבא מילא עוד כמה תפקידי פיקוד: ראש ענף במפקדת חיל השריון, ומינוי משנה כמפקד גדוד שריון במילואים. בהמשך מונה למפקד גדוד 195 – גדוד שריון סדיר בחטיבת השריון הסדירה 401 (עוצבת "עקבות הברזל"). נמנה עם בוגרי מחזור ט' של המכללה לביטחון לאומי (1981/1982). במלחמת לבנון הראשונה פיקד על עוצבת "מרכבות הברזל", ובתפקידו האחרון בצה"ל שימש סגן מפקד עוצבת "סיני".
במהלך שירותו השתתף עמוס בארבע מלחמות, נפצע שלוש פעמים ונותר נכה צה"ל בשיעור של 90%. ב-1986 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה.
עמוס נשא לאישה את זיוה, לבני הזוג נולד בן - נדב. בעל ואב אוהב ואהוב היה, איש ספר ואיש משפחה. ציוני נאמן, מנהיג אמיץ לב, אדם צנוע ובעל יכולת נתינה.
גם בחייו האזרחיים מילא שורה של תפקידי ניהול בכירים – במגזר הפרטי והציבורי: מנכ"ל מגן דוד אדום בשתי קדנציות (1986; 1995), מנכ"ל עיריית בית שמש ומנכ"ל עיריית רחובות (נובמבר 1999 עד אוקטובר 2001). בין לבין ניהל חברות בשוק הפרטי, ובהן חברת קו צינור אילת–אשקלון, והשלים תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת חיפה.
עמוס זכה לשני נכדים, גבע ושחף, שאותם אהב מאוד. בשנותיו המאוחרות, עם היותו לסב, הוא גילה את חדוות הכתיבה, ומשעה שהתחיל – לא הפסיק. בכתביו, שאותם פרסם תחת הפסבדונים עמית ליאור, ניכר הקונפליקט העצום שליווה אותו בבחירת מסלול חייו – האילוץ לבחור בין שני ייעודים הפוכים, לכאורה; מחד גיסא, אהבתו הגדולה לאדריכלות – "על סף האומנות", כדבריו, וכמיהתו לעסוק בבניין המולדת לאור ערכי האסתטיקה וההרמוניה – ומאידך גיסא הדרך הצבאית שידה הייתה על העליונה, שמשמעותה הגנה על המולדת ועל העם; האמצעים למימושה כלי נשק ולחימה, ומחירה יקר וכואב. "אי אפשר שלא להשתאות אל מול הנחישות והאומץ, כושר המנהיגות והדבקות במשימה, למרות התלאות והמגבלות האישיות" – כתבה עורכת ספרו האוטוביוגרפי "בין המור למזור" שפורסם ב-2006 ושבשמו, בא לביטוי נוף ילדותו – כור מחצבתו ושורשיו.
"לא פעם שאלתי את עצמי", כתב עמוס במעין חשבון נפש, "האם הייתי משנה את מסלול חיי? האם הייתי בוחר בדרך אחרת? זו לא שאלה קלה לכל מי שהשתחרר מהשירות בצבא, אחרי שנים רבות, ובוודאי לא למי ששילם בבריאותו, ושבהגנה על מולדתו נפצע ונשאר נכה ומוגבל. זו שאלה ערכית מאוד, כי בחירה שונה מהמסלול, יש בה אמירה רבת משמעות..." ואולם את התשובה סיפק בעצמו: "הרבה תלמים חרשתי בחיי, זרעים רבים טמנתי באדמת ארצנו, חלקם באדמות בור, במיעוטן צריך הייתי לסקל סלעי מכשול, בדרך גם נשרטתי מקוצים ודרדרים ונעקצתי על ידי שוכני הארץ, אף ידעתי שנות בצורת וכאב, אבל... אבל זכיתי לראות את קיני השיבולים עמוסות הגרעינים עולות וצומחות מאחוריי, מסמנות את שובל יבולי בנתיבות חיי. אלפי חיילים, מאות קצינים, שעברו תחת ידיי וזכיתי לתרום לעיצובם וכחיילים טובים וכאזרחים נאמנים ותורמים למדינה, אלו הם השיבולים שלי, עומריי גדודי היבול, הברוכים" ("בין המור למזור", עמ' 440).
ספרו האחרון, "מלחמתו של 'כוח עמוס' במובלעת הסורית 1973" (סטימצקי, 2021) נכתב בעקבות תחקיר מעמיק שנערך בשנת 2013, במלאות ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. הספר מביא את סיפורו של גדוד הטנקים 71 שהוקם בתוך ימי הלחימה, באוקטובר 1973, ופורק עם הכרזת הפסקת האש עם סוריה. עם פיזורו, בהיעדר יחידת אם, נשתכח מלב סיפור לחימתו ההרואית על כיבוש מזרעאת בית ג'אן, ועמוס ראה לעצמו מטרה עליונה להחזירו לתודעה הצבאית והציבורית.
לערב ההשקה של הספר, שנערך ברוב עם ב"יד לשריון" שבלטרון באוקטובר 2021 לא זכה עמוס להגיע, אך בזכות מפעלו מונצחת מורשת "כוח עמוס" לדורי דורות ושמות הנופלים בקרב התופת זוכים לתהילת עולם.
עמוס לוריא נפטר ביום ט"ו בתמוז תשפ"א (25.6.2021). בן שבעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. השאיר אחריו אישה, בן ונכדים.
ספד לו בנו: "אבא, ... איש מפלדה, טנק אנושי שלא משנה כמה הוא נפגע, קם על רגליו וממשיך לעשות וליצור. איש שהוא אגדה עוד בחייו. ... תמיד הכול בזכות ולא בחסד, שווה בין שווים. נפצעת אנושות, השתקמת וחזרת להילחם במלחמה הארורה בלי הנחות, לא לעצמך ולא לאחרים ... ישר כמו סרגל, חד כתער, איש של הפכים. ... לוחם קשוח אבל איש ספר, חבר, אבא וסבא רך כחמאה, עם לב זהב ומלא חמלה. ... נכנסת ללב לכל כך הרבה אנשים שפשוט אוהבים אותך כפי שאתה".
הדברים שנשא הבן נדב באזכרה במלאות שנה למות אביו מעידים על דמותו העוצמתית, על מידת השפעתו בחיי סובביו, ועל החלל העצום שנפער עם לכתו: "... הכול קורה כל כך מהר, החיים ממשיכים מצד אחד, אבל אצלי באמת הכול נעצר כי כל הזמן משהו חסר. ... הכול ממשיך כביכול רגיל, אבל כל כך שונה, ריקנות תמידית לא מוסברת. ... עד לפני שנה עמוס לוריא העוצמתי היה מאחוריי באש ובמים, והרי בטוב, ברע ובמלחמות, ובכלל בחיים, את מי אתה תרצה לידך? רק את עמוס לוריא, ויעידו זאת כל אחד ואחד מהלוחמים שנשארו בזמנו בקרב העיקש וההרואי, וגם זכו לחזור בחיים מהקרב שנשכח. אמנם קשוח, גס ומחוספס, אבל עם לב זהב שתמיד נמצא שם עבורך".
פרידתו של עמוס מהחיים נצבעה לאור מילותיו שלו ("בין המור למזור", עמ' 439): "צו המצפון, מורשת אבות, / אהבת מולדת בלי מירכאות, / אלו היו אבני הדרך המורות, / שסימנו לי – ללכת בגבורות".
באנציקלופדיית הרשת ויקיפדיה פורסם ערך על עמוס לוריא.