בנם של מרים ומאיר, אח לרחל, נולד ביום י"ג מרחשוון תרפ"ט (27.10.1928) בתל-אביב. סיים את לימודיו בבית-ספר "הכרמל" בהצטיינות ובגימנסיה "הרצליה" קיבל מלגה כאחד התלמידים הטובים ביותר. היה תאב-דעת ועם זאת אוהב עבודת-כפיים. בימי חופשתו היה לובש בגדי פועל ועוזר לאביו, שהיה גנן. נתמזגו בו אהבת תורה, אהבת מלאכה ומשיכה לטבע. בלימודים הצטיין במיוחד במתימטיקה ולאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה - והוא רק כבן 16 וחצי - עבר ללמוד הנדסה בטכניון העברי בחיפה. לפני כניסתו לטכניון התגייס לנוטרות למשך שנה. לאחר החלטת האו"ם על החלוקה היה מראשוני המתגייסים מקרב חבריו בטכניון, אם כי ניתנה לו האפשרות להמשיך בלימודים. פעם בו הרצון לנקום את דמי בן-דודו, שנפל בסלמה. הוא שירת כקשר וכנהג, בדרכי חיפה וסביבותיה. "כשהיינו עוברים בשלום את גשר רושמיה" - אמר פעם בצחוק - "שתינו תמיד לכבוד המאורע, שכן בנס ניצלנו". כמה חודשים אחרי שהתגייס עבר לגליל ושירת תחילה כאפסנאי ואחר-כך כנהג. ימים מעטים לפני נופלו נשלח למחניים ולאיילת השחר, אך לא רצה לשבת שם באפס-מעשה והצליח לשכנע את מפקדיו כי יתנוהו לצאת לפעולה.

ביום ז' בניסן תש"ח (15.4.1948) הצטרף להתקפה על מבצר המשטרה בנבי יושע, אשר נמסר על-ידי הבריטים לערבים, ושימש כנהג המשוריין הראשון. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת, אך עם הנסיגה התגלתה תקלה במשוריין. עמירם, שפתח את האשנב כדי לברר את סיבת התקלה, נפגע בראשו בצרור כדורי אויב, ובקוראו "נפצעתי", מת. נקבר באיילת השחר.

ביום כ"ז באלול תש"ט (21.9.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.