בנם של חנה וחיים. נולד ביום כ"א בניסן תשמ"א (25.4.1981) במושב קשת שברמת הגולן. ילד שלישי בבית, אח לשישה - אורי, יאיר, קרן, מרים, איילת ומשה.

נשוי לשלומית, אב ליהודה, הלל, הוד, ישי וידידיה.

שמו ניתן לו בשל הולדתו בשביעי של פסח, יום בו נהוג לשיר את המזמור "שירת הים" (שמות, ט"ו). "שירת האמונה הפורצת של עם ישראל התוותה את אורחות חייו בכל אשר פנה", כתבו הוריו.

עמישר גדל במושב קשת, התחנך בבית ספר יסודי אזורי והמשיך ללימודי תיכון בישיבה התיכונית בחיספין. בכיתה י"ב התנדב במסגרת תכנית של"פ (שמיניסטים לעשייה פעילה) בטירת כרמל.

נער חייכן, אופטימי ומלא שמחת חיים. נמרץ ונחוש, הציב לעצמו יעדים ומטרות וחתר להשגתם, שאף לאתגרים ולעשייה מרובה. "הוא היה מוכן לוותר על עצמו אבל לא ויתר לעצמו. תמיד שם את עצמו במקום אחרון אבל אם הייתה משימה לביצוע היה נלחם ומסתער עליה עד הסוף, ללא הנחות" תיארו אותו אוהביו, והוסיפו: "היה נטוע עמוק באדמת הארץ שאהבתה זרמה בעורקיו, ביחד עם שפע של אהבה, אהבת המקום ואהבת הבריות".

בתום לימודיו התיכוניים, השתלב במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי שבהרי בנימין.

עם גיוסו לצה"ל, התנדב לשירות כלוחם ביחידת "מגלן" – יחידת קומנדו. הוא עבר הכשרות שונות ונחשב כחייל מקצועי מאוד, מסור וחדור מוטיבציה. לאורך השירות עבר קורסים פיקודיים כולל קורס קצינים, ומילא שורת תפקידים. מפקד עוצבת הקומנדו תיאר אותו כ"מפקד בלתי מתפשר, מורה דרך. פעלת בצנעה ובמסירות. היית כל הטוב שאפשר לבקש. איש ארץ ישראל היפה. תרומתך לקומנדו מכרעת".

עמישר השתייך לגדוד שמשון אשר היה אחראי על אבטחת היישוב נצרים ברצועת עזה עד להתנתקות (פינוי יישובי רצעת עזה בהחלטת ממשלה בשנת 2005).

לאחר שחרורו מצה"ל המשיך בשירות מילואים פעיל ביחידה. לאורך השנים עשה מאות ימי מילואים, והשתתף באימונים רבים של היחידה.

במרוצת השנים נישא לשלומית, ולזוג נולדו חמישה ילדים: יהודה, הלל, הוד, ישי וידידיה. הם הקימו ביתם ביישוב עלי ונהנו מאוד מחיי הקהילה. עמישר היה פעיל ציבורי במגוון תחומים, והתנדב כנהג אמבולנס וכראש צוות מתנדבים במד"א ביישוב במשך כעשר שנים.

אוהביו סיפרו על אדם ערכי המונע על פי אמות מידה נעלות, בעל מצפן פנימי חזק והוסיפו כי אהב להתווכח, אך ידע לעשות זאת בתבונה ובנועם, ללא התלהמות.

בני המשפחה נהגו לטייל בטבע ונהנו מהנופים הקסומים של הארץ. יאיר אחיו סיפר: "עמישר היה בן אדם טוב בלי לעשות מזה עניין. היינו מתחרים מי יהיה ביותר מקומות בארץ. הוא אהב את העם, הארץ והתורה".

עמישר למד את מקצוע ההוראה ועבד כמחנך בתיכון, בין היתר במרכז הטכנולוגי התורני "נחלים" ובתיכון "צור ישראל" לנוער נושר במטה בנימין, שם שימש גם כמנהל אדמיניסטרטיבי, גזבר ומורה לאזרחות. הוא האמין שחינוך נעשה לא רק במילים אלא גם במעשים והקפיד לשמש דוגמה אישית לסובביו. תלמידיו העידו כי נלחם על כל תלמיד ותלמיד, גם כשזה לא רצה להילחם על עצמו. תלמיד שלו סיפר כי "אם הוא לא היה מאמין בי, סיפור החיים שלי היום היה שונה".

איש חינוך מהמעלה הגבוהה ביותר, טוב לב ומאיר פנים. לאורך השנים דאג לשמור על קשר עם מאות בוגריו, ואף נהג להגיע עם משפחתו בסופי שבוע לפנימייה כדי להעביר את השבת עם התלמידים. סיפרו בני המשפחה: "עמישר חינך באהבה ובמסירות אין קץ במסגרות המאתגרות ביותר של נוער, ידע להסתכל אל תוך הלב ולתת כבוד אמון ואהבה לכל תלמיד... עסק רבות בהצלת נפשות, בגוף ובנפש, בהגשת עזרה ראשונה ובתחום החינוך".

הקפיד לארח שיעור תורה בביתו מדי שבוע במשך לפחות עשור, ובעת האחרונה היה טרוד כיצד לגשר על הפערים בחברה הישראלית ולהחזיר את הסולידריות והאחדות בינינו.

ליבו הרחב וראייתו את האחר, הביאו אותו לתרום כליה לאדם שלא הכיר דרך עמותת "מתנת חיים". רחל הבר, יו"ר העמותה, סיפרה כי "הוא היה נראה כמו חתן ביום חופתו כשתרם, הנתינה שלו הייתה ייחודית".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בבוקר המלחמה נקרא עמישר לשירות מילואים. שירת כמפקד חפ"ק (חדר פיקוד) של מפקד עוצבת הקומנדו, והיה בחוד החטיבה בכל פעילויותיה.

עם כניסת צה"ל לרצועת עזה ותחילת התמרון הקרקעי בשלהי אוקטובר 2023, לחם עם חייליו באופן אינטנסיבי ובגבורה במשך כחמישה חודשים. הוא הוביל את הצוות שלו בלחימה, ושימש כ"אבא ואולי בעיקר האימא" של החפ"ק, דואג לכל חייל, אם זה מילואימניק, חייל סדיר או איש קבע מוודא כי יש לו מקום שינה, אוכל ומקיים שיחה כשצריך. מהווה גב ומקום בטוח לחייליו. "עמישר הרגיש שלמות ושמחה בתפקידו ובשייכותו לשעה ההיסטורית שהוא זוכה להיות שותף בה", סיפרו אוהביו, "ודאג לכל חייל צעיר ולכל מפקד בכיר שהיה בסביבתו".

רב-סרן עמישר בן דוד נפל בקרב ביום כ"ח באדר א' תשפ"ד (8.3.2024). בן ארבעים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, חמישה ילדים, הורים ושישה אחים ואחיות.

ספדה לו שלומית רעייתו: "עמישרי מתוק שלי, הפעם זה אתה בהר הקדוש הזה. עוד ספר, עוד השתלמות במד"א, תמיד צעד קדימה, ראש גדול, רק לתת. איש חסד בלי פוזה... הכאב נוראי ומפחיד. הגעגוע כואב. הגוף שלי שבור. כבר חמישה חודשים שאני מתגעגעת. אף פעם לא נהיה לבד. השארת לי עולם מלא... ודאות שהטוב והאהבה חזקים יותר. ודאות בנצח ישראל".

חיים אביו ספד לו: "קראנו לך עמישר כי עם ישראל שר את שירת הים. גדלת ושרת את שירת חייך, שירה של חסד ונתינה".

אחיו הקימו לזכרו מיזם בשם "להתווכח ביחד" - סדנאות המבוססות על שיטות מפסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית שמטרתן ללמד תרבות דיון.

תלמידיו מתיכון "נחלים" הולכים בדרכו ומתנדבים במד"א, ואף נפתח בבית הספר קורס "מצילים חיים באהבה" לזכרו.

במושב קשת ברמת הגולן הוקמה לזכרו "תצפית עמישר" ע"י נוער קשת, שעמישר היה תמיד חלק ממנו. על קיר במקום נכתב משפט של עמישר: "תמשיכו לעשות טוב, להיות חברים טובים ולדבר טוב על עם ישראל. רק ככה ננצח".