בנם של נאוה רביבו וברוך בן-יגאל. נולד ביום כ"ב בשבט תשנ"ט (8.2.1999) ברמת גן.

עמית (כלפו) גדל והתחנך ברמת גן, למד בבית הספר היסודי "בית חינוך קורצ'אק" ובתיכון "בליך" בעיר.

ילד אנרגטי, כובש ומלא שמחת חיים, בעל חיוך ממיס לבבות שלא אפשר לאף אחד לכעוס עליו, גם כשנהג בשובבות. מגיל צעיר היה חברותי מאוד, אהוב על כולם ובכל מקום אליו הגיע נחשב למנהיג. בנוסף, בלט ברגישותו הרבה לסביבה וברצונו לעזור לאחרים.

אימו, נאוה, מספרת שכבר כילד רך בשנים, ידע לזהות כשחזרה עייפה מהעבודה, וכדי לא להכביד עליה, הלך מיוזמתו למקלחת, לבש בגדים נקיים והתכונן לארוחת הערב ולשינה.

האהבה לספורט הייתה טבועה בו והפכה לדרך חיים עבורו. תחילה, שיחק כדוריד בקבוצת הילדים והנוער של "הפועל רמת גן/גבעתיים" ובהמשך שיחק גם כדורעף. כנער, החליט להתמקד באתלטיקה קלה, הגיע להישגים ארציים של אליפויות, התאמן במסגרת מועדון הספורט "מכבי תל אביב" והתמקצע בריצה למרחק קצר, בקפיצה לגובה ובקפיצה לרוחק. הוא השתתף בתחרות ה"מכבייה" ואף טס עם אביו למשחקי ה"מכבייה" באוסטרליה.

עמית היה אתלט מצטיין וספורטאי בנשמתו. חמישה ימים בשבוע הגיע לאימונים, הראה השקעה, רצינות והתמקדות במטרה ומעולם לא ויתר לעצמו.

אביטל דורנר, סגנית המנהלת בתיכון "בליך", בו למד, סיפרה עליו: "ילד מצחיק, יפה וכריזמטי. אצן בספורט אבל גם בחיים. שועט קדימה ולא מוותר. ידע לגעת בלב של כולם, מורים ותלמידים כאחד".

משפחתו וחבריו של עמית היו הדבר החשוב ביותר מבחינתו. הוא הביע את אהבתו והערכתו להוריו בכל הזדמנות והיה שם תמיד עבור חבריו. ברגישותו הרבה, ידע לגשר ולהשכין שלום בין בני אדם, ובתיכון אף קיבל תעודה על הצטיינותו בתחום החברתי.

בתוך סדר היום העמוס שלו, הצליח גם להפיק מסיבות ונהנה לשמח את חבריו, לצחוק ולרקוד איתם. תמיד היה במרכז העניינים ולכל מקום אליו הגיע הביא עמו אור, שמחה מתפרצת, הומור ורוח שטות. הוא אף גילה כישרון משחק מרשים וחלם לכבוש את הבמות ואת העולם.

ב-2016, כשהיה בן שבע-עשרה, יצא עם בני כיתתו למסע בפולין, שהפך למאורע מכונן עבורו. הביקור במחנות ההשמדה ריגש אותו עד דמעות והשפיע עליו עמוקות, ומאותו רגע החליט שכל מה שיעשה עם חזרתו הביתה זה לבחון איך לתת מעצמו למדינה ולעם שהוא כל כך אוהב.

על אף שקיבל מצה"ל מעמד של ספורטאי מצטיין, החליט לוותר על כך ולהתגייס לשירות קרבי. כיוון שהיה ילד יחיד לאביו, נדרש לקבל את אישורו, ורקד מרוב התרגשות כשקיבל אותו. מטרתו הייתה להגיע לחטיבת "גולני", והוא ראה בסמל החטיבה - עץ הזית - ביטוי לשורשיות, למשפחתיות ולחיבור לאדמת ארץ ישראל.

ב-21.11.2017 עמית התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בסיירת "גולני", יחידת הסיור המובחרת של החטיבה עליה חלם. מפקדיו סיפרו שהיה לוחם אמיץ, מקצועי ועז רוח, התנדב ראשון לכל משימה ותמיד עשה מעל ומעבר למה שנדרש. הוא ראה את שירותו הצבאי כשליחות ואמר: "התגייסתי כדי לעשות שירות משמעותי. אני מבין את המשמעות הזאת ואני מבין מה זה מצריך ממני".

את חבריו לשירות אהב בכל ליבו וכשהיו זקוקים לו – התייצב לצידם ללא היסוס, גם מבלי שיבקשו. כך, למשל, עזר ורתם נוספים לעזור כלכלית למשפחתו של חבר.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שחל ב-ג' באייר תשע"ט (8.5.2019), כתב בפוסט: "אני עמית בן-יגאל גאה להיות גולנצ'יק. גאה לקחת חלק במסורת ארוכת שנים, גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפניי ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי... בשנתיים האחרונות אני מציין את טקס יום הזיכרון בדמות שונה, הפעם אני בתפקיד החייל על המדים עם הכומתה והתג ומייצג משהו, ופתאום למילים יש משמעות, למעשים יש השלכות, וכל דבר אתה משליך על עצמך".

הוא המשיך לכתוב על המשפחה שמחכה בבית ועל ההתרגשות שלהם, כל פעם מחדש, לקבל טלפון מהבן החייל ולשמוע שהוא בסדר. את הפוסט סיים בבקשה שכל אחד יתרכז בנופל אחד ויכיר אותו קצת יותר, ובחר לספר על סמ"ר דניאל פומרנץ, בוגר תיכון "בליך" שנפל ב-2014 במסגרת מבצע "צוק איתן".

בלילה שבין שני לשלישי, 11-12.5.2020 יצא עמית לפעילות מבצעית בכפר יעבד הסמוך לג'נין.

אושר, חברתו, שאותה אהב בכל ליבו, הביעה בפניו את דאגתה לקראת היציאה לפעילות. בתגובה, אמר לה: "כשהייתי בבטן של אימא שלי בא אליי מלאך ואמר לי: 'זה החוזה בינינו, אתה חותם?' חתמתי באהבה ובשמחה. תדעי לך, שביקשתי את הטוב ביותר, ואם זה אומר למות – אז למות על אדמת ארץ ישראל".

חבריו מספרים כי באותו הלילה היה דרוך מהרגיל, והדגיש בפני כולם שוב ושוב לשמור על ערנות, לשים לב לכל פרט ולבחון היטב כל צעד.

לקראת סיום המשימה, בדרכם לצאת מהכפר, שמע עמית רעש של אבן נופלת והבין מיד שמחבל החל להשליך לעברם אבנים. הוא הספיק לצעוק "אני מחפה!" ורגע לאחר מכן נפגע בראשו מלבנה שהושלכה לעברו בעוצמה. למרות שחבש קסדה, עמית נפצע באורח קשה ביותר. הוא פונה במסוק לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, אך שם נקבע מותו.

סמל ראשון עמית (כלפו) בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית ביום י"ח באייר תש"פ (12.5.2020). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בבאר יעקב. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות מנישואים שניים של אימו – רוני ואריאל, ואחרי נפילתו נולדו שני אחיו מנישואי אביו – אור חי ושי.

על מצבתו חקקה המשפחה מילים שכתב, המביעות את גאוות היחידה שחש: "להיות גולנצ'יק זה לא להסתכל לאחור, ולזכור שמדינה שלמה מאחוריך".

אביו, ברוך, ספד לו: "התאהבתי בך בשנייה הראשונה שיצאת לעולם. חיבקתי אותך ואמרתי לך: 'נעים מאוד, קוראים לי ברוך ואני אבא שלך'... עד היום בשעה 6:30 הייתי אדם מאושר, שלם עם עצמו, עם דרכו. ב-6:30 בבוקר הפכתי להיות איש אומלל, איש שאין לו כלום.

הילד היחידי שהקב"ה נתן לי, הקב"ה נתן לי אותך למשך עשרים ואחת שנים טובות, שנים של שמחה. איפה לא נסענו, איפה לא היינו... עמית, שתדע, השארת לי חלל גדול מאוד, אני רוצה שתדע שאני מצדיע לך היום הצדעה אחרונה".

אימו, נאוה, ספדה: "חינכתי אותך לטוב ביותר. אמרתי לך: 'מאה אחוז וקצת פחות'. אתה לא רק שעשית מאה אחוז, אתה גם הוספת עוד עשרים אחוז... עמית שלי, חבר שלי, ילד שלי. איזה מלאך. איזה יפה אתה עמית. אמרת לי: 'אימא, אני כל כך אוהב אותך וכל כך מעריך אותך'... אנחנו נשמור על הגחלת שלך, על השמחה ועל הנתינה".

הוסיפו בני המשפחה: "על הבחירה בשם – ועל גורל שמתגלה בשקט:

רגע לפני ברית המילה, כשעוד לא נבחר שם לבן היחיד, הוחלט לעשות הגרלה. ברוך, האב, כתב את השם אביב – אולי מתוך תקווה לפריחה, להתחדשות, לעונה של חיים. נאוה, האם, כתבה את השם יקיר – כי הוא באמת היה היקר לה מכול. וגלית, חברתם הקרובה, שלפה מהלב את השם עמית – חבר, בן לוויה, אחד משלנו.

ושם, מתוך פתק קטן אחד – נבחר הגורל. עמית – לא רק שמו, אלא תמצית דמותו: חבר אמיתי, אהוב, נאמן, עדין ועמוק.

וכמה מצמרר לגלות שעמית, שנולד בשמחה, נפל באביב – בדיוק כפי שחלם אביו.

החיים ארגו את שמו וגורלו זה בזה. והוא, עמית שלנו, היה – ועודנו – יקיר ליבנו, אביב נשמתנו, ועמית נאמן לעם ולארץ".

עמית מונצח באתר ההנצחה לנופלי חטיבת "גולני", הנמצא בצומת גולני. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי לנופלי החטיבה.

סיפורו של עמית ודמותו נכנסו לליבם של רבים. מאות ילדים נקראו על שמו ואנשים וארגונים מכל רחבי הארץ יזמו פעולות להנצחתו, בין אם הכירו אותו אישית או לא. בין היוזמות שנעשו לזכרו:

בשדרות, שם גדלה אימו של עמית ושם הרבה לבקר את סביו, נבנה בית כנסת לעילוי נשמתו - "עמיתך ישראל".

בבאר יעקב נחנך אצטדיון כדורגל על שמו.

בעיר חריש בית הספר השש שנתי "נעימת הלב" ע"ש עמית בן-יגאל ונעם רז שנפלו בגזרת צפון השומרון בכפר יעבד הסמוך לעיר חריש

בקבוצת "הפועל רמת גן/ גבעתיים", בה שיחק עמית כילד, הוחלט לקרוא לאחת מקבוצות הילדים על שמו.

מועדון הספורט "מכבי תל אביב" הציב באצטדיון "בלומפילד" חולצה עם שמו של עמית. המועדון יזם מגוון פעילויות קהילתיות לזכרו, בהן חלוקת שי לחג למשפחות נזקקות וחלוקת מתנות לילדים בתאריך יום הולדתו.

היוצר אבי אבורומי הקדיש לעמית, למשפחתו ולחברתו אושר את השיר "לאהובי" שכתב. הריקוד "מי משוגע" שנהגו עמית וחבריו ליחידה לבצע היה לסלוגן פופולרי.

אביו של עמית, ברוך, מקדיש את כל מרצו ופועלו למען הנצחתו של עמית במגוון פעילויות והרצאות בארץ ובחו"ל. ההרצאה של ברוך נקראת "שברים של תקווה"

אימו, נאוה, יצרה הרצאה בשם "המסע של עמית" להעבירה במסגרות שונות ברחבי הארץ. בנוסף, הקימה האם עמותה בשם עמי"ת (עם ישראל תמיד) הפועלת למען בני נוער בישראל תוך חיזוק הקשר שלהם למורשת, ליהדות, למדינה ולחברה. העמותה פועלת בגני ילדים, בבתי ספר ובתנועות נוער. ההרצאה והעמותה מבוססות על פוסט שעמית פרסם במאי 2019, בסיום מסע כומתה, בכותרת "הצוואה":

"אני עמית בן-יגאל גאה להיות יהודי, גאה להיות ישראלי, גאה לשרת את המדינה ולהיות חייל קרבי, גאה להיות גולנצ'יק, גאה להיות בן להורים מדהימים וגאה להיות מי שאני ומה שנהייתי. גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני וגאה להיות דמות וחיקוי לאלו שאחרי. מבטיח לזכור ולא לשכוח לעולם את מורשת העם היהודי, את מורשת העם הישראלי, ומבטיח להעביר את המסר הזה, את המורשת הזאת, לילדי, לנכדי ולניני. עם ישראל חי וקיים לעולמי עולמים ולנצח נצחים".