בנם של אסתר ודוד. נולד ביום כ"ה בחשוון תש"ן (23.11.1989) באשקלון. אח לעדיאל, איתי, אביה ועילם.

בעלה של חן ואביהם של צור, נעה, יהונתן וזוהר יהודית.

עמית גדל והתחנך באשקלון. למד בבית הספר היסודי המדעי ולאחר מכן בישיבה התיכונית "בני עקיבא נתיב מאיר" בירושלים. בחר להרחיב בתחומים רבים, עסק בהדרכה בתנועת הנוער בני עקיבא, בהתנדבות במד"א ובנגינה בגיטרה בלהקה יחד עם חבריו. כשנשאל כיצד הוא מוצא זמן לעומס הלימודי, השיב: "זמן לא מוצאים זמן עושים".

בסיום התיכון החל את לימודיו בישיבת "שבי חברון" שבחברון ושם למד במשך שלוש שנים. גם לאחר מכן, במשך כל חייו, התמיד בלימוד תורה ושאב מכך כוחות.

בתום לימודיו בישיבה התגייס עמית לצה"ל, עבר מיונים ושובץ בפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. כשסיים את מסלול ההכשרה המאתגר, העניק לאימו את סיכת החייל מתוך הכרה בדאגה שלה לשלומו, שהדירה שינה מעיניה: "את לא ישנת בלילות, הלכת איתנו בניווטים, היית איתנו בכל רגע", אמר לה.

במהלך השירות התגלו בו יכולות פיקוד ומנהיגות מרשימות, ועל כן יצא לקורס מפקדי כיתה (מ"כים) ולאחריו לקורס קצינים. בסיומו מונה לתפקיד מפקד צוות בפלס"ר, בעורב צנחנים וכסגן מפקד בי"ס להגנת היישוב.

לאורך השנים עמית השתחרר משירות הקבע וחזר אליו לתקופה כמהנדס מכונות של סיירת מטכ"ל.

בכל תפקידיו הובילו אותו ערכי מקצועיות ואכפתיות רבה לחייליו.

בשירות המילואים עמית היה מפקד צוות בפלס"ר צנחנים. הוא קיבל על עצמו לפקד על הצוות המקורי שלו מהשירות הסדיר, אחרי שפנו אליו בבקשה להיות מפקדם.

עמית הכיר את חן, ולאחר שנישאו הם קבעו את ביתם בקיבוץ שומריה שבצפון הנגב, שם חיו באהבה גדולה ובהרמוניה משותפת. בימי שישי נהגו השניים לבלות בבית קפה או בטבע כדי לעצור את שטף החיים ולשוחח, לחשוב ולהיות יחד.

לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות: צור, נעה, יהונתן וזוהר יהודית, ואלה היו בבת עינו. כאיש משפחה מסור ומשקיע, דאג מאוד לילדיו ולרעייתו וידע ליהנות, ללמוד ולצחוק עימם.

בשומריה הפגין מעורבות רבה והובלה הן כמדריך של כיתת הכוננות, הן בתחום התורה - הדף היומי והעברת שיעורי תורה ולימוד לילדים. והן פעילויות שונות לנוער ביישוב.

עם שחרורו משירות הקבע בצה"ל חזר לשנת לימודים נוספת בישיבת "שבי חברון".

לאחר מכן למד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ואת התואר הראשון קיבל בשנת 2022. בתום לימודיו החל לעבוד כמהנדס מכונות בתעשייה הביטחונית, והפגין מקצועיות ורצינות בעבודתו.

עמית, הצליח להכיל בתוכו ניגודים, העניק ביטחון ותחושת יכולת לסובביו והפגין עוצמה, ובד בבד ניחן בעדינות וברוך. הוא ראה כל אדם לעומק וחשוב היה לו למצוא את המשותף - את המאחד ולא את המפריד - ולכן קיבל בסובלנות דעות שונות משלו ונתן לכל אחד את המקום והכבוד להיות הוא. איש של תורה ובאותה העת גם של מעשה, הציב לעצמו מטרות והגשים אותן בנחת ובענווה. נתן את כל כולו כדי להצליח במשימותיו בלי פשרות, בדבקות ובשימת לב לפרטים הקטנים, ודגל במעשה משמעותי ולא במילים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

ביום זה הוקפץ עמית למילואים בגדוד סיור 6551 של עוצבת "חיצי האש" בחיל הרגלים, בתפקיד מפקד צוות.

לצוותו המקורי צורף צוות צעיר, ולמרות הזמן הקצר שהכירו והמורכבות בחיבור שני הצוותים עמית הפכם לצוות מלוכד ומשפחתי.

במהלך המלחמה גויס לשלושה סבבי מילואים בצפון רצועת עזה, באזור מטולה בגבול לבנון ובמרכז הרצועה. בעוז, בענווה ובמאור פנים הוביל את חייליו בלחימה מורכבת, והם זכו למפקד דואג שמילא אותם במוטיבציה ודחף להתמקצעות ולהשתפרות. חייליו חרטו על לוח ליבם את קריאתו – הנני, ואת מילותיה של חנה סנש שאמר להם - "קול קרא והלכתי הלכתי כי קרא הקול".

בליל 26.12.2024 יצא לפשיטה במסגרת גדודית סמוך לשכונת א-סברה שבעיר עזה לאיתור טילים נגד טנקים, אמצעי לחימה נוספים ואמצעים מודיעיניים של ארגון חמאס. השכם בבוקר נורה על ידי צלף ונהרג.

סרן עמית לוי נפל בקרב ביום כ"ה בכסלו תשפ"ה (26.12.2024). בן שלושים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר אישה, שני בנים ושתי בנות, הורים, שלושה אחים ואחות.

ספדה רעייתו: "איך הגעתי לרגע הזה שכל כך פחדתי ממנו כל החיים שלי. אתה הכי, היית הכי... וכל כך פחדתי מזה.

אני תמיד ידעתי עם מי אני חיה... היית כל כך אוהב, אמיתי ובריא ומחובר לנצח.

בלי להתבלבל משום דבר חיצוני, חיית בכל הכוח את הגודל של העולם הזה בלי להתנתק מהקודש.

עמיתוש אנחנו כל כך אחד, תמיד היינו. איך אני אחיה עכשיו בלעדיך?

אף פעם לא היו לנו מריבות קטנות כאלה. רק השבוע באפטר דיברנו על החיים המושלמים שלנו... חיים שלי איך הכלל והפרט מעורבבים יחד, ואני פשוט רוצה אותך איתי, איתנו.

למרות הקושי הגדול כל כך היה לך ברור שזה התפקיד שלך עכשיו, שלנו. התגאית בזה, הרגשת מחובר ושותף לגאולת ישראל. להגן על המדינה ולנסות לעזור לשחרור החטופים. ה' כמה עקדות יצחק עוד, זה ניסיון שאפילו אברהם אבינו לא היה צריך לעמוד בו.

עמיתוש סליחה שלא שמרתי עליך מספיק. אנחנו תמיד נהיה איתך".

לזכרו הושק המיזם "הנצחה לזכר עמית לוי – בעגלות קפה". במסגרת המיזם המבקרים בעגלות קפה ברחבי הארץ יכולים לסרוק ברקוד ולקבל לטלפון תכנים וסרטונים ללימוד ולשיח משותף על נושאי בית, זוגיות, משפחה וחינוך ילדים, כל זאת כדי לחזק את הזוגיות ואת הבית, כפי שעמית שאף לעשות.