עמנואל, בן שרה ומשה, נולד ביום י"א בטבת תשי"א (20.12.1950) בנס ציונה. הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי ב' וכן למד מסגרות בבית-הספר המקצועי בנס-ציונה. אחרי-כן למד בבית- הספר התעשייתי "דן" בתל-אביב, במגמה של מכונאות רכב.הוא היה תלמיד שקדן, שהתעניין בעיקר במקצועות הכרוכים במלאכת-יד, אהוב על חבריו ועל מוריו, שכינוהו בשם-חיבה "מנו". הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ובמשך שנים היה פעיל במסגרתה. תמיד היה חברותי, אהב להתלוצץ, ועזר לזולת ככל יכולתו. מנעוריו היה חובב ספורט, הצטיין בעיקר במשחק הכדור-יד ושיחק כשוער בקבוצת "הפועל" בעיר-הולדתו. הוא היה זריז וחסר-סבלנות, התנהג באימפולסיביות וביקש לעשות כל דבר במו ידיו ובקצב מהיר, בריצה, כאילו חשש לאבד רגע או להפסיד משהו. אחיו אביגדור, בעל עיטור-הגבורה, כתב עליו: "איני מסוגל לזכור כיצד היית מהלך, כי דמותך מצטיירת לנגד עיני כדמות רצה, תמיד ממהרת. גם כאשר לא מיהרת - רצת". הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ולמשפחתו.

עמנואל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל-החימוש. לפני הטירונות ביקש להתנדב לחיל-השריון, ולאחר שגייס תמיכה לבקשתו וניהל בעקשנות מאבק ממושך, נענה בחיוב ונשלח לקורס למקצועות שריון והשתלם בקורס למפקדי-טנקים. אחרי-כן הוצב ביחידת שריון בתפקיד מפקד טנק, השתתף במלחמת-ההתשה והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה שריונאי מצוין, אחראי ומסור לתפקידו, ונתגלה כמפקד אמיץ, לפעמים עד כדי הטלת מורא, ואמנם תכופות הוזהר להבחין בין אומץ לפזיזות. הוא נתברך בכושר-מנהיגות שעורר בפקודיו אמון כלפיו ורצון לעבוד עמו ולשרת תחת פיקודו. חבריו ביחידה כינוהו בשם "המט"ק הגזעי והמקצועי", וחבר לנשק סיפר עליו: "מנו אהב טנקים ואהב את הצבא". רותי, אשתו הצעירה, אמרה: "מה יש בטנק הזה, שהוא אהבו כל-כך? הטנקים האלה שיגעו אותו. הוא היה מוכן לעשות בשבילם הכל". לדברי אשתו "היה חשוב לו להוכיח את עצמו. הוא לא ידע מנוחה והיה אומר: 'מנוחה - רק בקבר'. הוא שנא להתבונן בטלביזיה, היה נרדם בהופעות, אבל אהב ללכת לים, לעסוק בספורט ולעזור לאחיו להרחיב את ביתו".

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כנהג-מכונאי במכון הביולוגי בנס-ציונה והתכונן להקים לו בית בישראל. ואכן, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים נשא לו אישה ושמחתו העצומה באה לידי ביטוי בעת חתונתו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף עמנואל בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. במהלך קרב שריון, שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע עמנואל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנס-ציונה. השאיר אחריו אישה, הורים, אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון והוענק לו עיטור המופת על גבורתו בקרב. וכך תוארו מעשיו בתעודת העיטור: "ביום 9 באוקטובר 1973 תקף הגדוד שסמל עמנואל קהלני ז"ל נמנה עליו את היעד "חמוטל", בגזרה המרכזית שבחזית סיני. במהלך הקרב נפגע מפקד הטנק שסמל עמנואל קהלני ז"ל היה בו טען-קשר, וסמל עמנואל ז"ל נטל לידיו את הפיקוד על הטנק. בנהלו קרב מטווח קצר הצליח להשמיד עוד 3 טנקי אויב, כשהוא ממלא כמה תפקידים במקביל: הוא טען את התותח ואף טיווח אותו לעבר האויב. בפגיעה השנייה שספג הטנק נפגע ונהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ודבקות במשימה למופת".

הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה; המועצה המקומית של נס-ציונה ומפקדת-גדודו הוציאו לאור חוברות לזכרו, ובהן מדברי חברים ומפקדים על דמותו; אחיו אביגדור, כתב: "עדיין לא הספקת לעכל את היותך נשוי. בחתונה זרחו עיניך מאושר. השארת אחריך את רותי המומה. כולנו מתגעגעים אליך ומנסים להשלות את עצמנו כי נסעת רחוק ועוד תחזור;" הוריו כתבו לזכרו כמה חרוזים, כגון: "אתה נמצא / עמוק בלבנו / אבל אין מי שיעצור / דמעה מתוך עינינו".