בן חנה ושמואל. נולד בכ"ז בתמוז תשל"א (20.7.1971) בחיפה. אח למיקה ונטע.

ערן גדל והתחנך ברעננה. בתום לימודי היסוד למד בחטיבת "אלון" והמשיך לתיכון "אוסטרובסקי".

"הישגיו בלימודים היו ממוצעים", כתבו הוריו, "היו לו עיסוקים חשובים יותר: צופים, סיף, חברים, בנות. מחברת אחת שימשה אותו בכל המקצועות ובסוף השנה ספריו היו כחדשים. כשנדרש היה מסביר, שלכשיגיע הזמן ויהיה חשוב, ילמד. המורים, שסבלו משאלותיו המתחכמות, אהבו את קסמו האישי וחיוניותו שובת הלב". ואכן, בתיכון גילה את נושא הפיזיקה ונשאב לתוכו. בשעות הפנאי קרא ספרות רבה בתחום וככל שהעמיק גברה התלהבותו והתבטאה בשיתוף הסביבה הקרובה והרחוקה בידע שצבר, גם בפני מי שלא הבין על מה הוא מדבר וממה הוא מתלהב . הוא למד במגמה ריאלית-פיזיקלית, השקיע בלימודים והישגיו היו בהתאם. נבחן בהצלחה רבה בחמש יחידות לבגרות באנגלית, כימיה ומתמטיקה ובשש יחידות פיזיקה (אחת באסטרופיזיקה) .

במקביל ללימודים היה פעיל חברתית בתנועת הצופים, כחניך, כמדריך אהוב ולאחר מכן כחבר בסיירת גמו"פ (גינון, מחקר ופיתוח), חוד החנית של שבט "הדר". אביו ואימו של ערן נולדו שניהם במחנות של פליטי השואה בדרכם לארץ ישראל. אהבת המדינה והארץ הייתה ערך ראשון במעלה בדרך חינוכו .

ערן היה יפה תואר, תמיד עליז ומחויך. אהב לצחוק ולהצחיק, אהב להתגלגל מצחוק בטירוף עד דמעות ולסחוף בצחוקו את מי שמצוי בחברתו. בכל עת היה מוקף חברים, כשהדגש על בנות - אוהב ונאהב. "זכה מההפקר ללא מאמץ", כתבו אוהביו, "משום שבמישור החברתי עמדו לו קסמו הרב ואישיותו הססגונית".

הוא התאפיין בדמיון פרוע. כילד היה בודה סיפורים שכל קשר בינם לבין המציאות היה מקרי, תיארו הוריו. מגיל צעיר היה תזזיתי וסקרן, שואל שאלות כפייתי, ועל כל תשובה – שאלת המשך. סקרנותו הגדולה דחפה אותו לחקור וללמוד כמעט את כל מה שנתקל בו. "היינו מתקשים לעקוב אחריו", סיפרו ההורים, "לעתים היינו מתייגעים רק מלהתבונן בו. 'ערן, על מה אתה מדבר?' הייתה שאלה שחזרה על עצמה תדיר. סקר את העולם בעיניים רגישות, כיאה לילד בכור שהיה גם בוגר, התאים עצמו תוך שהוא בוחן את בני המשפחה, ידע להבחין מתי האווירה מאפשרת להשתולל ומתי עדיף להושיט יד ולעזור".

ערן בורך בידי זהב. נהג להרכיב, לפרק, ואז להרכיב עם איזה חידוש. בנה מטוסים מנייר, הטיס טיסנים, והכול בדייקנות ובהתמדה. כשהתמקד בנושא מסוים למד אותו והקדיש זמן לקריאת ספרות מקצועית מורכבת .

מגיל רך התעניין בבעלי חיים. בני המשפחה נהגו להתבדח שכשהוא יוצא מביתו החוצה, בעלי החיים שמצויים בסביבה נאספים וצועדים אחריו בטור. תמיד חזר הביתה עם "מציאות" - החל בשבלולים (ברלה), תולעי משי, לטאות, קיפודים, כלבים וחתולים. השכנים ידעו שלכל חיה יימצא מקלט בביתו.

לאורך השנים גידל בבית יונים, עיט ותמירון, ומאוחר יותר תנשמת בשם דוריס, שעליה הייתה גאוותו: מגוזל מרוט התפתחה לציפור מעניינת ויפה להפליא, בעלת מוטת כנפיים גדולה, שנהגה להתעופף בבית, עוקבת אחרי הכלבה ונוחתת עליה, לשמחתו הרבה. כצפוי וכדרך הטבע - יום אחד פרשה כנפיים ועפה לדרכה .

היו גם נחשים ועקרבים שמצא בטיולים משפחתיים, היו פרפרים ורפרפים (פרפרי לילה), ותוכים שהלכו והתרבו. "עד שהחל עוסק במסחר", סיפר אביו, "ובתמורה למספר תוכים קיבל כלוב או חיות אחרות מבעל חנות החיות הסמוכה".

אהבתו הרבה לעולם הטבע נתמכה בהווי המשפחתי, הדחף והצורך הבלתי נלאה לטיולים. בשבתות, בחופשות ולפעמים גם בימי לימודים המשפחה נהגה לטייל. ערן אהב לנדוד בכל רחבי הארץ ומקומות נידחים היו חביבים עליו במיוחד, משום האתגר שבדבר.

במהלך טיול ידע להבחין בפרטים הקטנים, נהג לחפור ולהפוך אבנים ובכיסיו טמן מציאות: חרקים, שלשולים ושורשים. בשובו הביתה דאג לפנק בארוחת גורמה את בעלי החיים שלו. למשל: שלד של דיונון נחשב בריא לציפורים, על כן טחן אותו בשילוב זירעונים וקליפות ביצים .

במסגרת טיולים אלה רכש מיומנות בניווט, למד להסתדר גם בתנאים קשים והוכיח עצמו כמלך המאלתרים. תמיד תרם המצאות כשנדרשו פתרונות למצבים לא צפויים בשטח. התנסויות אלו חיזקו את בטחונו העצמי. הוא סמך על עצמו וידע להסתדר, גילה יכולת מנהיגות ואהב להיות ראש גדול. כשהיה לוקח משימה, היה משקיע ודבק במטרה.

עם הזמן החל לעשות מסעות רגליים בחברת חבר או שניים, וככל שבגר העמיד עצמו באתגרים כשהוא בוחן ומרחיב את גבולות היכולת והסיבולת שלו. כך בגיל שש-עשרה יצא עם תרמיל על הגב למסעות "מיָם ליָם" בני תשעים ואף מאה ושלושים קילומטרים.

בתום לימודיו התיכוניים ולקראת גיוסו, והוא כבר גבר צעיר שנהג לצחוק על עצמו שזיפי זקנו גדלים במרץ בעודו מסיים את המשפט, יצא בגפו לטייל שלושה חודשים בארצות הברית.

באותה עת עברה המשפחה לגור בכוכב יאיר.

במרץ 1990 התגייס ערן לצה"ל. את דרכו החל בקורס טיס. לאחר ארבעה חודשים עזב והחל את מסלולו בחיל השריון .

זו עוד אחת מתכונותיו היפות, תיארו הוריו - יכולתו לסגור את פרק חיל האוויר בו השקיע מאמצים רבים ללא לאות, ומיד לאחר מכן, ללא רחמים עצמיים ובלי מרירות, מציב מטרה חדשה - ומתחיל בהתלהבות, בכל הכוח ובמיצוי עצמי מקסימלי .

בשריון צורף ערן למסלול ישיר עד לקורס הקצינים. בתום הקורס שובץ כמפקד מחלקה בבית הספר לשריון, בהדרכת מפקדי טנקים.

יואב, חניך שלו, סיפר: "לא יכולתי להבין איך ייתכן שהבן אדם הזה, שבסך הכול גדול ממני בשנה, יודע כל כך הרבה. על כל שאלה תשובה.... ערן היה טיפוס של 'טיפ טופ', תמיד הופיע מסופר, מגולח, מגוהץ, מצוחצח, נקי, זקוף ומחייך... יחס כזה והקפדה עצמית על קלה כחמורה, החל בלבוש וכלה בהוראות העבודה, הטיפולים והאימונים, נבע בראש ובראשונה מהכבוד שחש כלפינו חניכיו. הוא רצה שנראה בו דמות מעוררת הערצה, וראינו".

לאחר שני מחזורי הדרכה הועבר על פי בקשתו לתפקיד מפקד מחלקת טנקים בגדוד מבצעי, גדוד 9 של חטיבה 401 שהוצבה בלבנון, ברצועת הביטחון שהחזיק צה"ל מאז המלחמה ב-1982.

ערן נחשב לקצין מקצועי לאחר שרכש מיומנות מיוחדת בהפעלה ותחזוקה של הטנק. לאחר חודשיים בגדוד זכה לתואר הקצין המצטיין בחטיבה. הוא תוכנן להצטרף לקורס מפקדי פלוגה, בשעה שהיה עדיין בשרות סדיר.

ביום ראשון 25.10.1992, בדרכו חזרה ליחידה מחופשה, הופעל בשלט רחוק מטען צד על שיירת כלי הרכב הצבאית בעברם סמוך למוצב כאוכבה שבגזרה המזרחית בדרום לבנון. ערן וארבעה חיילים נוספים, סמל ראשון אברהם אסולין, סמל אסף גולן, רב-טוראי ניב אמויאל ורב-טוראי וסאם סרחאן, נהרגו במקום.

סגן ערן שוהם נפל בפעילות מבצעית בדרום לבנון בכ"ח בתשרי תשנ"ג (25.10.1992). בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכוכב יאיר, על הגבעה סמוך לביתו - אותה גבעה שנהג להעפיל אליה ולהשקיף על הנוף המתפרש של שפלת החוף, מזיכרון יעקב עד אשדוד, סוחף בהתפעלותו את מי שחולק עמו את המראה היפה הזה.

ערן הותיר הורים ושתי אחיות.

ערן מונצח ברעננה ב"יד לבנים" ובאתרי הזיכרון לנופלים מחטיבת "אלון" ומתיכון "אוסטרובסקי", ב"מצפה הבנים" בכוכב יאיר וב"יד לשריון" בלטרון.