בנם של עדה (אינקה) ומשה. נולד ביום ט"ו באב תשט"ו (3.8.1955) בקיבוץ יקום. אח צעיר לגיורא.

ערן גדל בקיבוץ יקום. כנהוג בקיבוצים, מגיל צעיר מאוד התחנך בבית ילדים ומכיתה א' עד ו' בחברת הילדים. ילד גבה קומה, פעיל ובעל כושר ארגון מצוין. "כבר כשהיינו ילדים בחברת הילדים היה מארגן אותנו לטיולים, מחנות ותעלולים רבים", כדברי חברו ישראל.

בשבתות יצא עם אביו ואחיו הגדול לטיולים – לעיתים טיולים קצרים לבריכה החצי-טבעית הסמוכה לקיבוץ, לגבעות הכורכר ולים, ולעיתים טיולים ארוכים לאפולוניה (תל ארשף) או ליער אילנות שבקרבת פרדסיה. "ללכת הרבה ערן פחות אהב, ואבא היה צובט בו 'צביטות מרץ' והוא היה תופס קצב", תיאר אחיו. הם אהבו את הים והמים, ולכן בקיץ טבלו בים ובחורף שטו בסירות בברכות הדגים.

מכיתה ז' למד במוסד החינוכי של קיבוצי האזור. באותה תקופה הצטרף בלהט לפעילות של תנועת הנוער "השומר הצעיר", תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך בקן פתח תקווה, שם גילה יכולת מנהיגות והובלה. ההדרכה בקן עירוני דרשה ממנו לבלות זמן רב בנסיעות, אך הוא עשה זאת בחפץ לב ומתוך מסירות לחניכיו.

בכיתה י' נדרש לבחור את מקום העבודה שיעבוד בו בקיבוץ אחרי שעות הלימודים. בשונה מחבריו שהעדיפו לעבוד במטעים או בשדה, ערן נמשך פחות לעבודת החקלאות ובחר לעבוד בחצר בית הספר ולאחר מכן בנגרייה. הוא ידע ששם, כשייצור ויבנה מתקנים וריהוט, יוכל להביא לידי ביטוי את כישוריו הטכניים. כך למשל כשהוריו קיבלו לראשונה טלוויזיה, בנה עבורם עגלה ייעודית מפוארת מעצים שאסף עם אחיו על חוף הים.

בשעות הפנאי שיחק כדורסל עם החברים והכריז שאינו קופץ במהלך המשחק משום שגובהו מפצה על כך. ואכן, גובהו הרם ויכולותיו סייעו לו להצטיין בענף.

לאחר שסיים את לימודי התיכון החליט לצאת לשנת שירות במסגרת תנועת הנוער. הוא שובץ בקן קריית חיים, אחד הקינים הגדולים של "השומר הצעיר" באותה התקופה, ושימש מדריך תנועתי.

בשנת 1975 התגייס לצה"ל, הראשון מקיבוצו להתנדב לקורס חובלים של חיל הים. מסלול הקורס היה ארוך ומפרך, והתפקיד דרש התחייבות לשירות קבע של כשנתיים.

סיים את הקורס בהצלחה ושירת כקצין. עם חבריו לקיבוץ ששירתו בחילות השדה שוחח – לעיתים בהומור ובהקנטה הדדית – על ההבדלים בין חיל הים לחילות "הירוקים", למשל על טכניקות הניווט ועל רמת האוכל. בסופי השבוע יצא עימם לטייל במקומות מיוחדים ברחבי הארץ, טיולים שאפיינו את היצר ההרפתקני שלו.

לאחר שחרורו מצה"ל טס לטייל במזרח הרחוק, יעד שבאותם הימים היה פחות מבוקש על ידי צעירים ישראלים.

בשובו ארצה חזר לקיבוץ ומונה לתפקיד מרַכז גידולי השדה. אף שחסרו לו הכשרה ורקע בתחום זה, סמכו עליו שבזכות כושר הארגון שלו, נחישותו ונקודת המבט היצירתית שלו, יצליח בתפקיד, וכך היה – הוא שבר מוסכמות, בנה תוכנית עבודה הגיונית וניהל את הענף ביד רמה.

בד בבד הוביל את קבוצות המתנדבים בקיבוץ לטיולים בחצי האי סיני ובצפון הארץ והמשיך לטייל עם חבריו הקרובים. בטיולים אלה הוא זה שתכנן את המסלול, דאג לכל הדרוש והדריך.

כעבור זמן החל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטה. לאחר שסיים וקיבל תואר, שב לקיבוץ, עבד במפעל הפלסטיק כמנהל מחלקה ולאחר מכן מונה לתפקיד מהנדס המפעל. ערן בלט כמהנדס מוכשר והצליח להניע תהליכים הנדסיים חשובים שסיפקו למפעל ולעובדיו נוחות, יעילות וחיסכון.

מתוך אהבתו הרבה לטיולים יצא לקורס במכון לידיעת הארץ על שם חיים אבשלום ("מכון אבשלום") ולאחר מכן המשיך להוביל ולהדריך טיולים רבים בארץ, בירדן ובמצרים.

לאורך כל השנים המשיך לשרת במילואים, עד גיל חמישים. במסגרת זו התקדם לדרגת רב-סרן.

ערן נישא לשני, אף היא בת יקום. את ביתם קבעו בקיבוץ וגידלו יחד שלושה בנים – אורי, נטע ואיתן. שני סיפרה: "ברגע שהילדים נולדו, בלי תיאום מוקדם התחלנו לקרוא אחד לשנייה בשם 'אבא' ו'אימא'. רק כשרציתי לקרוא אותך לסדר, קראתי לך 'ערן', ו'אבאל'ה' ברגעים מיוחדים". אבהותו המיוחדת התאפיינה בדברי אהבה מהולים בציניות ובהומור, ובזרועותיו הארוכות האוהבות עטף את ילדיו בחום. כעמוד התווך במשפחה הוביל אותם, השתתף בכל הפעילויות שלהם במסגרות החינוכיות והיה שותף בכול - בישול, תכנון, בנייה ותיקון.

ילדיו האזינו ברוב קשב לשפע סיפוריו המרתקים, שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר ומתקופה אחרת, ומדי ערב הרדים אותם עם שירי תוגה ארצישראליים. כאָב מגשים חלומות, בנה לנטע בן הארבע מתקן שאִפשר לו לטפס גבוה, משום שביקש להגיע לשמיים, ובהזדמנות אחרת בנה עבור הילדים מתקן לשיגור בקבוקי מים. בנה עם ילדיו פינת משחק בחורשת אקליפטוסים בשדות יקום הנקראת "עץ הקופים", אליה מגיעות משפחות רבות מדי שבוע. לעיתים קרובות הוביל את משפחתו ומשפחות רבות לטיולים במדבר וברחבי הארץ.

כאילו היה היסטוריון, זכר כל פרט ששמע, ראה או קרא. הודות לידע העשיר שלו יכלו ילדיו לפנות אליו בכל שאלה ולקבל תשובה מוסמכת – "אנציקלופדיה מהלכת על שתיים. כשעולה שאלה בבית, יש שתי אפשרויות: או לשאול את אבא או לחפש בגוגל. ידעת הכול למעט סלבס (ידוענים) ותוכניות ריאליטי. ארכיון אנושי", כדברי אשתו שני.

בגיל שישים ואחת חלה במחלה קשה ונאלץ להתאשפז בבית חולים לתקופות ארוכות. גם כששהה בבידוד בבית חולים, שר לילדיו שירי ערש בטלפון לפני שנרדמו, ובכל פעם ששב הביתה מאשפוז, כמו חזר הכול לקדמותו.

ערן שמואלי נפטר ביום י"א בכסלו תשע"ח (29.11.2017). בן שישים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ יקום. הותיר אישה, שלושה בנים ואח.

אשתו שני ספדה: "איך נושמים, צועדים וממשיכים בחיים האלה בלעדיך? אתה המצפן שלנו, עוגן, סלע איתן ויהלום לא מלוטש ... אבא כול יכול ... צלחת כל כך הרבה בשנה האחרונה, אך אני לא הצלחתי להציל אותך מזה. לא הצלחתי להגן עליך, על הילדים ועל התקוות והחלומות שלנו ... בטוחה שערן יאמר: 'תיהנו מכל רגע' ויחייך את החיוך הביישני שלו".

במלאת שלושים לפטירתו סיפרו ילדיו על חוויותיהם וזיכרונותיהם עימו: "לשבת עליו על הכורסה שלו ולזכות בחיבוק ארוך ומתמשך, לנצח תמיד בקרב תרנגולים בבריכה, לאכול את האוכל המיוחד שהיה מכין לנו, לנהוג יחד בג'יפ בטיולים במדבר ... ובינתיים כל מה שאנחנו עושים זה מתגעגעים".

באתר עמותת חיל הים ניתן לצפות בהספד שנישא לזכר ערן, כן הועלו לאתר תמונות מתחנות חייו.

לזכר ערן הציבו חבריו מהנחתות שולחנות פיקניק בפינת המשחק "עץ הקופים" שבנה בשדות יקום, לרווחת המטיילים במקום.