בן שושנה וציון. נולד ביום ז' בתשרי תשמ"ד (14.9.1983) במושב ישרש הסמוך לרמלה. אח לאודליה ולמשה.

פנחס (פיני) גדל והתחנך במושב ישרש. צעיר שמח ואוהב, העידו חבריו, מחייך וטוב לב. כתב חבר: "פיני היה בחור חביב עם לב זהב/ אין אחד שאותו לא אהב". ואביעד חברו מוסיף: "... כי להיות איתך זה ממש חגיגה/ אתה כל הזמן שמח ואינך עצוב/ ואינך מראה את צערך כשאתה כאוב..." אהב כדורגל, ואהד את קבוצת בית"ר ירושלים.

אורית סיפרה: "בתור ידידה שלך הענקת לי המון ידע, ביטחון, חום, ואהבה, לימדת אותי שלא צריך לקחת את הכול בחיים קשה, שצריך לזרום וליהנות גם מהדברים הקטנים שבחיים ולעשות מהם גדולים, לימדת אותי מה זו שמחת חיים".

פיני התגייס לצה"ל ב-14.7.2002 ושירת כמכונאי מטוסים ביחידת האחזקה האווירית בחיל האוויר, בבסיס בתל נוף.

אלירן, חברו בימי השירות הצבאי, כתב: "אני זוכר את השמירות שעשיתי איתך בבסיס, אין ספק שבנאדם מדהים היית וחבל שאינך. עצם זה שאנחנו שבע וחצי שנים אחרי השירות, אני עדיין זוכר אותך ואת המקרה וזה מוכיח שהיית בנאדם נדיר ומיוחד ושמח והייתה לי הזכות להכיר אותך..."

ביום שישי 23.12.2005, בתאונת דרכים בצומת גינתון, נהרגו פיני וחברה שישבה ברכב לידו.

סמל פנחס (פיני) אלבז נפל בעת שירותו ביום כ"ב בכסלו תשס"ו (23.12.2005). בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברמלה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

גילה ספדה: "המשחק של בית"ר ירושלים נגמר ואתה בטח ידעת לפני כולם שהם ייקחו את הגביע. הדמעות זלגו וזולגות לי ללא הפסקה כשראיתי את השחקנים והאוהדים שמחים. הדמעות הן לא דמעות של שמחה על הגביע, אלא דמעות של כאב וצער שאתה לא שם במגרש עם כולם רוקד ושמח! פיני, כל כך אהבת את בית"ר ירושלים".

יומיים לאחר נפילת פיני פתחו חבריו אביעד ויוסי דף במסגרת אתר האינטרנט "עד עולם", שבו אוהביו ומוקיריו, בני משפחתו וחברים כותבים דברי זיכרון וגעגוע, מעלים שירים ומדליקים נר לזכרו. בעמוד הראשי נכתב: "פיני היה בחור חביב עם לב זהב/ אין אחד שאותו לא אהב/ לא מעכלים שבחור כזה נקטף לנו/ לא מעכלים שבחור כזה נעלם לנו/ לא מעכלים פיני שמאיתנו אתה הלכת/ לא מעכלים פיני שלבד אותנו השארת/ אבל פיני אותך תמיד בלב נזכור/ את חיוכך ושמך בתוכנו ננצור ... יהי זכרך ברוך לעולמים ויעטפו אותך תמיד המלאכים".

"מלך, פרח, נסיך שלי" כתבה באתר חברתו מורן, והוסיפה: "הזיכרון שיש לי ממך שתמיד היינו שומעים שיר שלנו ביחד. ותמיד היית מקדיש לי אותו. כל יום שהיינו יושבים בהונדה השחורה עם הכיסויים הצהובים... אם הייתי יכולה לשנות הכול ולחזור ליום הראשון..."

כתב אביעד: "פיני אחי היקר, שלושה חודשים עברו מאז שהלכת/ בכל אחד מהחברים כאב בלב השארת/ חיוכך וצחוקך המדהים מהדהד לנו בראשנו/ אבל עדיין לא מעכלים איך איבדנו את אחינו/ שבאותו ערב היינו יחד רקדנו וצחקנו/ וכמו בכל מפגש ביחד השתוללנו/ ועכשיו הצחוקים והשמחה של החברים כבר לא אותו דבר/ כי כל אחד מאתנו מרגיש שהוציאו מתוכו חתיכת איבר/ איבר שמאוד קישר בין כל החברים/ איבר שתמיד גרם לנו להיות קרובים/ אותו איבר זהו הלב שתוך שנייה לנו נשבר/ התנפץ והתפוצץ כאילו אין מחר".

יוסי, חבר, כתב: "אני לא יודע אם אני אצליח לעכל שלא אראה אותך יותר לעולם, שלא נראה אותך יותר מחייך שלא נשמע שוב את הצחוק שלך. לא נוכל שוב לחבק אותך... שום דבר לא יהיה אותו דבר בלעדיך!"

כמעט שנתיים לנפילתו, כתבה חני בת דודתו: "מאז שנקטפת כמו פרח... לא ראיתי, לא שמעתי ולא חיבקתי אותך... המחשבה הזאת הורסת אותי! שוב ראש השנה מתקרב ואחר כך יגיע כיפור ואז סוכות וככה החגים יעברו אחד אחרי השני ואתה, פיני, לא תשב איתנו שוב פעם סביב השולחן. מה יהיה?! מאז שהלכת החגים הם לא אותם חגים בשבילנו... אנחנו לא באמת מחכים לשבת סביב השולחן, אנחנו מחכים שהחג יעבור כמה שיותר מהר". ובחג הבא כתבה: "פיני, נשמה שלי, חג פסח מתקרב שוב פעם... עוד חג שאתה לא תשב איתנו בשולחן, חוזרות לי לראש תמונות מפסח שעבר שהיה כל כך קשה בלעדיך, חוזרת לי השאלה לראש: 'למי אני אכין מצה עם מ-ל-א שוקולד כמו שרק אתה אוהב'...?"

לפני יום הולדתו העשרים וחמישה, ב-14 בספטמבר 2008 כתבה חני: "פיני, מלאך אהוב שלי! יש שני תאריכים בשנה שאני קצת חוששת כשהם מגיעים: תאריך אחד זה התאריך של היום הנורא והאכזר שבו נקטפת מאתנו והתאריך השני זה היום שבו נולדת... פיני, היום יש לך יום הולדת... אתה בן עשרים וחמש... במקום שנמלא לך את החדר בבלונים, בעוגה ובברכות אנחנו צריכים לבוא ולהניח בלונים על הקבר היפה והטהור שלך. במקום שננשק ונחבק אותך, אנחנו נחבק וננשק אבן קרה שלא תחזיר לנו אהבה כמו שאתה היית מחזיר לנו. במקום לשיר לך 'עד מאה ועשרים שנה'... נצטרך לקרוא פרקי תהילים לעילוי נשמתך הטהורה, שתעלה מעלה... פיני, גם היום הזה יעבור, אני יודעת. בהמון כאב וצער... ואחר כך עוד יום יעבור ועוד יום ונגיע לחגים, שוב אותם חגים, שגם בהם אתה לא תהיה! השולחן יהיה ערוך, כולם יבואו מבית הכנסת עם בגדים חדשים ורק אתה שוב לא תיכנס. אני מתגעגעת לימים שגם אתה היית נכנס מבית הכנסת כל כך חתיך, נקי ומסודר. כזה היית פיני. אני מתגעגעת לריח שלך, לחיבוק שלך, למחמאות... אני נזכרת בימים הטובים והיפים שהמשפחה שלנו הייתה מאושרת באמת, מאושרת כי לא היינו משפחה שכולה. החיים ממשיכים הלאה, המשפחה שלנו גדלה בעזרת השם, אבל ה-כ-ל שונה! כל שמחה שיש במשפחה שלנו מלווה בהמון, המון צער. יותר צער מאשר שמחה. פיני, אתה חסר והכול שונה".

גיסתו סוזי העידה: "שלוש שנים שאתה לא איתנו. אני מרגישה את זה היטב כמה שאתה חסר לבעלי, אחיך. כל פעם שהוא שקוע בעצמו, אני יודעת, שהנה הוא כרגע איתך, חושב ומתגעגע לאחיו, אליך. הבנות שלי לא זכו להכיר את הדוד שלהן, האח היחיד של אבא. כל כך כואב לי על זה שלא ראית אף פעם את אגם שלי. היא מתוקה ומקסימה ואני בטוחה שאתה מסתכל עליה ועל הבנות שלי מלמעלה ושומר עליהן. הלוואי והיית פה איתנו ולא היינו צריכים לתכנן אזכרה".

חני כתבה: "אני עדיין מחכה ליום שאני אבוא למושב ואראה אותך מכסח את הדשא, שוטף מכוניות, כמו בכל יום שישי רגיל כשהיינו באים ואתה היית ממלא את התפקידים שלך... אני רוצה לראות אותך יורד במדרגות ביום שבת בבוקר עם גופיה, מכנס קצר ונעלי ספורט והולך לעוד אימון כדורגל במגרש".

פיני מונצח באנדרטה לזכר חללי חיל האוויר שנפלו בעת שירותם הניצבת בהר הטייסים, וכן בקיר ההנצחה בבית הספר "חשמונאי" במועצה האזורית גזר, שבו מונצחים כל החללים בני היישובים השייכים למועצה.