צבי (צביקה), בן צפורה ויהודה, נולד ביום ה' בחשון תש"י (28.10.1949) בחיפה, ולמד במוסד החינוכי בקיבוץ לוחמי הגיטאות. צביקה, טייס חיל האוויר, שנפל במלחמת יום הכיפורים, היה בן להורים מניצולי השואה, שבאו לארץ באניית מעפילים, הובלו למחנות בקפריסין, ולאחר הקמת המדינה, בנו את ביתם בקיבוץ לוחמי הגיטאות. הוא היה אחד מילדי הטיפוחים של הקיבוץ; נער בעל ידי זהב, ספורטאי, תאב-לימודים וסקרן לדעת, אשר אחד מחברי המשק הגדירו כצעיר "שאינו בין הראוותנים, אלא בין העושים". הוא היה ספורטאי מצטיין, שיחק בכדורסל ובכדורגל, אך התמסר בעיקר לאתלטיקה קלה והגיע להישגים נכבדים בקפיצה לגובה. מילדותו אהב צביקה ריקודי-עם. בבית-הספר, בחברת הנוער ואחרי-כן בצבא, ארגן חוגים לריקודי-עם, הדריך והלהיב את חבריו. אמנם מנערותו עבד צביקה בפרדס המשק, אך הוא אהב מאוד להתעסק במכשירים. תמיד נהג לפרקם ולהרכיבם וללמוד את מבנה "קרביהם" של מכשירים ומכונות. כבר מנעוריו הצטיין בכושר-מנהיגות וביכולת ארגון. כתלמיד בבית-הספר התיכון, עבד עם חבריו בשעות אחר הצהריים בפרדס המשק, הוטל עליו לרכז את העבודה, לארגן את חבריו לכיתה ולפקח על הביצוע - והמבוגרים התפעלו מכושרו של הצעיר בביצוע העבודה ובניהולה. הוא היה קשור מאוד לפרדס ובימי חופשה משירותו בצבא דאג תמיד, כדברי האחראי לענף, "לתפוס יום ריסוס" או "לתפוס יום עיבוד" בין שורות עצי הפרי. לחריצותו בעמל כפיים לא היה גבול. צביקה היה קשור מאוד להוריו, למשפחתו וכן לקיבוצו, לוחמי הגיטאות. תמיד היה מוקף חברים וחברות והכל חיבבו אותו בזכות אישיותו המיוחדת. הוא היה הראשון שנחלץ לעזור לחבר, הראשון שטרח "להרקיד" את החבריה בריקודי-עם ולשמחם. האהבה לשחקים ולכלי-טיס התעוררה בלב צביקה כשהיה עוד ילד, וברור היה לכל שבתחום זה יעשה את דרכו בצבא.

צביקה גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1967 ועבר בהצלחה קורס טיס. בעודו חניך בקורס, נשא לאישה את עירית, ששירתה אז בבסיס שלו. הוא היה טייס מצטיין. מפקדו כתב עליו, שהצטיין כטייס-קרב במסירות, בידע ובכושר ביצוע. הוא היה טייס בכל מאודו, ידע והכיר על בוריה את המערכת המורכבת שהפעיל בשחקים. הוא הטיס מטוסי "אוראגאן" ואחרי כן היה לטייס "סקייהוק" ועוד הספיק להשתתף בגיחות רבות במצרים, בסוף מלחמת ההתשה, והיה ברביעיית המטוסים האחרונה שהפציצה מטרות במצרים לפני הפסקת-האש. כטייס, כקצין, כלוחם וכאדם היה צביקה אהוד על מפקדיו ועל חבריו. הפקידות בטייסת-הקרב כינוהו "אבא של הפקידות", טייסים צעירים ראו בו חבר ומדריך, מפקדים סמכו עליו כי יטיב לבצע כל משימה. את שעות הפנאי המעטות של טייס-קרב הקדיש צביקה לרעיה ולבן ערן, שמגיל צעיר אהב לשחק במטוסים. בכל רגע פנאי היה צביקה בבית, בלוחמי הגיטאות, בפרדס, וככל שקרב מועד שחרורו מצה"ל, גברה בקרבו המלחמה הפנימית - להמשיך כטייס בחיל-האוויר או לחזור למשק. במלחמת יום הכיפורים היה צביקה קצין מבצעים בטייסת "סקייהוק;" קצין וטייס צעיר, שנטל על עצמו לתכנן טיסות ולטוס, לערוך סידור עבודה ללוחמים ולצאת בעצמו למשימות תקיפה. הוא שהכין את המפות, תידרך את הטייסים הראשונים בטייסת שיצאו לתקוף בסיני, וסימן להם את יעדיהם. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), הוביל צביקה רביעיית מטוסים, שתקפה שיירת רכב ושריון של המצרים בצפון האגם המר הגדול, סמוך לתעלת סואץ. מטוסו נפגע מטיל של המצרים והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושני בנים, שהקטן בהם נולד אחרי מותו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

קיבוץ לוחמי הגיטאות ומשפחתו של צביקה הוציאו לאור לזכרו שתי חוברות, ובהן דברים על דמותו, שכתבו ההורים, בני-המשפחה, חברים, מפקדים וידידים; בחשון תשל"ו הוקדשה לזכרו חורשה במודיעים.