בן סלימה ועובד. נולד ביום ג' באב תשי"ב (25.7.1952) בחיפה. אח לפרץ, אסתר, אילנה, יצחק, מרים ואהרון.

צבי – שהכול קראו לו צביקה – גדל והתחנך בשכונת נווה דוד שבמערב חיפה. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "נירים". לנוכח כישוריו הטכניים וידיו הטובות שהפליאו לתקן כל דבר, בחר להמשיך את לימודיו בבית ספר מקצועי, וסיימם בהצלחה במגמת מכונאות.

מגיל צעיר בלט בנועם הליכותיו, בכריזמה כובשת וברצונו התמידי להיטיב עם כולם. היה אחראי ובוגר לגילו והרבה לעזור להוריו שניהלו חנות ירקות בשכונה. "הם כל כך סמכו עליו," סיפרו בני המשפחה, "שכבר בגיל שתים-עשרה שלחו אותו לתל אביב עם משאית האספקה כדי שיבחר את האבטיחים הטובים והיפים ביותר ויביא אותם לחנות."

כמי שגדל כל חייו ליד חוף הים של חיפה, צביקה אהב את הים ובילה שם שעות רבות מחייו. בעונת הקיץ היה משחק כדורגל בחופים ומשתזף בשמש הישראלית הלוהטת. הוא אף אהב להאזין למוזיקה ולרקוד, והיה מעביר את ימי נעוריו בדיסקוטקים ובבתי קולנוע בעיר.

בשנת 1970, בהיותו בן שמונה-עשרה, התגייס לצה"ל והוצב בחיל החימוש (כיום: חיל הטנ"א – הטכנולוגיה והאחזקה). שירת בבסיס רפידים שבצפון סיני ותפקד כנהג. לאחר שחרורו משירות סדיר הוא הוציא רישיון נהיגה על מונית ועבד במשך שנים כנהג ואחר כך כסדרן, בתחנת מוניות בחיפה. שנים לאחר מכן, החל לעבוד כאב בית בישיבת חסידות ויז'ניץ בחיפה ובמתנ"ס קהילתי בשכונת מגוריו. מעת לעת נקרא לשירות מילואים בבסיס "פילון" בצפון.

בשנת 1980 נרקם סיפור אהבה בין צביקה לבין ברברה, אותה הכיר עוד מימי ילדותם בשכונת נווה דוד. ברברה הייתה אחותו של יעקב, חברו הטוב של צביקה מזה שנים. בזכות היכרות ארוכת שנים, הזוג נישא לאחר שלושה חודשי זוגיות בלבד, בפברואר 1981, בחתונה שמחה ועליזה באולמי "רון" בעיר.

יחד, הקימו בית בחיפה בשכונה שבה גדלו שניהם, נווה דוד, וגידלו את ארבעת ילדיהם: עובד, תומר, שלי ושלומי. צביקה, סיפרה רעייתו, היה בעל ואבא מסור, אוהב ומפנק. בלט כאב לא שגרתי בנוף של שנות התשעים: הוא הוביל את כל ועדי הכיתה של ילדיו, דאג להתקנת תנורי חימום בכיתות בבית הספר, הכיר היכרות קרובה את כל צוות המורים וההנהלה, ליווה את טיולי בית הספר, הסיע לכל החוגים, בישל עבור ילדיו את האוכל האהוב עליהם ופינק בכל דרך אפשרית. ביתם של צביקה וברברה היה ידוע כ"בית פתוח" למשפחתם המורחבת, לחבריהם ולחברי ילדיהם.

את ימי השבת הייתה מעבירה המשפחה ביחד בחוף הים שצביקה כה אהב, לצד שכנים, חברים והמשפחה המורחבת. בימי החופש הגדול היו נוסעים למרחצאות כמו "גן השלושה", פארקי מים כמו "לונה גל" ו-"חוף גיא", והירבו בפיקניקים ומפגשי "על האש" משותפים, שהיו כה מזוהים עם צביקה.

בראשית חודש מאי 1989 יצא צביקה לשירות מילואים. במהלכו חש שלא בטוב, אך בדיקה ראשונית לא העלתה דבר. כעבור כמה ימים, לאחר יום העצמאות תשמ"ט, התגברו כאביו ובדיקת אק"ג – רישום פעילות הלב – העלתה כי שבועיים קודם לכן חווה צביקה התקף לב במהלך שירות המילואים, בהיותו בן שלושים ושש בלבד. בבית החולים "רמב"ם", לשם הובהל, אבחנו הרופאים אי-ספיקת לב חמורה וצורך בניתוח מעקפים דחוף. לאחר שעבר את הניתוח המורכב ולאחר תקופת התאוששות ממושכת שוחרר, והוכר כנכה צה"ל.

חייו של צביקה ניצלו, והוא זכה לגדל את ילדיו ואף לחבוק נכדה ראשונה כעשרים שנה לאחר האירוע. "הוא היה אבא ואדם של נתינה ואהבה אין-סופית," סיפרו, "של הומור ורוחב לב, של פינוקים מוגזמים ושמחה בהכרת הטוב." צביקה יצר סביבו חיי קהילה תוססים ודאג לסייע לשכניו ולקרוביו בכל דרך שהתאפשרה לו. "הוא היה הדבק של המשפחה ותמיד דאג לייצר עבורנו מפגשים משפחתיים וזכרונות משותפים, זו אחת הירושות המדהימות שהוא השאיר לנו", סיפרה בתו.

חרף מחלת הלב הקשה שהייתה כרוכה במגבלות ואיסורים אין-ספור, תרופות רבות, טיפולים פולשניים ומעקב רפואי מתמיד, מצא משמעות וטעם לחייו על ידי סיוע לאחרים. "כשאמרו שהלב של צבי מוגדל," אמרה רעייתו, "זה היה נכון לא רק פיזית; היה לו לב רחב ורחום, תמיד תרם כמה שיכול ועזר לאנשים." כך, למשל, כשבאחד מביקוריו בבית החולים הבחין כי אחד המאושפזים, אדם מבוגר שזיהה כשכנו, אינו מצליח לאכול בכוחות עצמו, התיישב מייד לצידו והחל להאכילו. זה היה רגע קטן אמנם, אבל כזה שממחיש את האדם שהיה. "אדם מיוחד בעל נתינה שאין כמותה", כתבה גיסתו, "אין הרבה אנשים כמוך."

צבי (צביקה) יצחקי נפטר ביום ד' באלול תשס"ט (24.8.2009), מאי-ספיקת לב ולאחר שהיה מועמד להשתלת לב, והוא בן חמישים ושבע. הובא למנוחות בבית העלמין "שדה יהושע", הסמוך לשכונה שבה נולד וגדל בעיר חיפה. הותיר אחריו את רעייתו ברברה, שלושה בנים ובת, נכדה, אחים, אחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו את המילים "בליבנו אתה חי לנצח".

שניים מנכדיו של צביקה שנולדו לאחר פטירתו נקראו על שמו - איתי צבי ובארי צבי.

בתו שלי כתבה לזכרו את השיר "הפינה הכי שקטה" אשר פורסם בחוברת "געגועים" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל: "בפינה הכי שקטה הוא גר, איפה שאפשר / לשמוע מעוף עדין של ציפור, / ולצפות בשמש ברגעים הבודדים האלה, / כשהיא נפרדת מהשמיים היישר אל תוך המים. / בפאתי העיר הוא גר, בבית עשוי אבן, / עם פרחים ושלט, באזור מוצל. / לא רחוק הוא גר, / במקום שלא הוא בחר. / אני עדיין עוברת ליד די הרבה, / אבל לא מתקשרת לשאול אם אפשר לקפוץ לביקור או לקפה. / לרוב אנחנו מדברים בשקט. / אני בעיקר מדברת, והוא נותן לי סימן קטן כזה שהוא מקשיב. / אני לא צריכה יותר, אבל אולי בעצם כן. / השקט בבית החדש הזה ניכר גם עליו. / ובכל בוקר האוטובוס עובר ליד הבית החדש הזה שלו, / עם האבן הגדולה והפרחים הצבעוניים. / ויש שם מין שקט כזה, / למרות שגרים שם הרבה אנשים. //

"ליד הכביש הישן הוא גר, / בין הים הכחול למרגלות ההר, / והכביש מתפתל בין הבתים כמו הלב שלי. / הוא עזב מיד, בלי לקחת את החפצים שלו, / ועבר לגור לא רחוק. / הוא השאיר בגדים, כיסא, ובעיקר את הריח שלו, / סבון מעורבב עם משהו מתוק. / ליד היציאה מהעיר הוא גר, / במרחק הליכה מהבית שלנו. / לא יודעת לספר במרחק כמה צעדים, / כי בדרך אני בכלל סופרת פעימות לב, / חסרות. / שם הוא גר, / במקום זר אך מוכר, אפרורי אבל עם צבע. / לא מספר אם טוב לו או אם הוא מתגעגע. / ובכל פעם שהאוטובוס עובר, / אני תוהה למה בכלל עבר ולמה הוא לא חוזר. //

"וגם בתוך הלב שלי הוא גר, / שמרתי לו שם חדר. / אבל יש לו נטייה להתפרס גם על כל החדרים האחרים, / וזה בסדר. / נכנס, מניח מפתחות רכב במטבח על העיתון, / מדליק את הבוילר באמבטיה ומשאיר את התיק בסלון. / מחליף חולצה בחדר השינה / ומדליק איזו סיגריה על המדרגות בגינה. / הוא משאיר צעדים אחריו, סימנים של היה, / כוס קפה בכיור, מגבת רטובה על חבל תלייה. / חולצת כותנה מקומטת על קצה של מיטה ישנה, / בדל סיגריה במאפרה לבנה. / הוא משאיר סימנים שאני לא טורחת כלל לנקות, / בכל חדר בלב שלי, / סימנים ושריטות. //

"מעבר לשער חורק, עם שלט בוהק, / שם הוא גר כבר כמה זמן. / ואני ממשיכה לעבור שם עם האוטובוס ולחשוב כמה זמן הוא לא לידי. / והאוטובוס עוצר בתחנה ובעוד תחנה, / וגם איפה שהוא גר, בשכונה הלבנה. / בשכונה של אבן ופרחים, וחומה ושלט, / כזו שלא צריך להודיע כשבאים או לדפוק על הדלת. / שכונה שבה השכנים שקטים / והימים מתים, / וגם להפך."