בן חנוך ומרים. נולד ביום י"א באלול תרפ"א (14.9.1921) בברסלאו אשר בגרמניה. גדל והתחנך בעיר גלייביץ שבשלזיה, שם הייתה למשפחתו חנות טקסטיל גדולה. בשנת 1938 התחיל לימודי הנדסה בברלין, אך כתנאי לשחרור האב ממחנה הריכוז בוכנוולד, נאלצה המשפחה לעזוב מיידית את גרמניה. צבי הגיע לארץ והוא אז כבן 17, התגורר עם הוריו בפרדס חנה, הצטרף לשורות ההגנה ביישובו ושימש כנוטר. צבי עלה על מדי צבא – אותם לא פשט עד יום מותו.

בפרוץ מלחמת-העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת-קומנדו של חיל האוויר המלכותי. במסגרתה השתתף בקרבות בצפון אפריקה ביוון ובאיטליה; תחילה כלוחם ובהמשך כסמל מחלקה בדרגת סרגנט. יהודי יחיד היה ביחידה זו של מחרפי-נפשם. לאחר שש שנים במלחמה חזר לארץ, לפרדס חנה ושב לשורות ההגנה, הפעם כמפקד קו הגנה.

בפברואר ,1948 בראשיתה של מלחמת-הקוממיות, התגייס לצה"ל כמפקד מחלקה בגדוד 31 של חטיבת המחוז "אלכסנדרוני". בחודש אפריל צורף עם מחלקתו למבצע נחשון לכיבוש הדרך לירושלים. בסיום המבצע, נשאר בירושלים ומונה למפקד פלוגה ב' בגדוד 62 – "בית חורון", בחטיבת "עציוני". הוא השתתף כמפקד פלוגה בשמירה על פרוזדור ירושלים, בקרבות הרדאר )שם נפצע,( במבצע קדם, בקרבות שער מנדלבאום , כמפקד כוח בקרב ארמון-הנציב; וכמפקד הקו במיס קרי. על אות מלחמת השחרור הוא זכה לצרף גם את אות מגן ירושלים.

אחרי מלחמת-הקוממיות המשיך בשרות קבע, בפיקוד הדרכה, כאשר משימתו לתרום מניסיונו הקרבי וללמד את בני יהודה קשת. תחילה כמדריך בבה"ד 1, מפקד מגמה בבה"ד 3 וסגן מפקד בה"ד 8 – וגדוד 890 - יחידת האם של הצנחנים בישראל.

בין המאורעות השונים של דרכו הצבאית, החשוב מכולם היה הקמת הפנימיה הצבאית ליד בית-הספר הריאלי בחיפה, שצבי היה מפקדה הראשון. בתפקידו זה חתר לעיצוב דמות חדשה של קצין בישראל. הוא דאג לבל יקופחו ערכי ההשכלה והלימודים העיוניים על חשבונם של המשמעת החמורה והתורה הצבאית. הוא חיפש ואף מצא את האיזון הנכון בין השניים ואמנם חניכיו חשו וראו בו מפקד מחונן, מחנך רב-השראה ומורה-דרך. בפנימייה זו הטביע דפוסים אשר בהם ועל-פיהם היא מתנהלת עד היום הזה. מעשיו דיברו בעדו ובשבחו, אף כי הוא הצניע לכת בכל דרכיו. תמיד נהג באורך-רוח ובגישה אנושית לכל אדם ומתוך הגיון בריא לכל נושא וכך ידע לרכוש את לב שותפיו-לעבודה - מפקדיו ופקודיו כאחד. מתוך נאמנות למטרה, בדבקות למשימה והעדפת העיקר על-פני הטפל - תכונות שציינו את כל דרך-חייו-ועבודתו - עשה את דרכו כחייל, כמחנך, כמפקד - וגם בתור בעל ואב.

צבי המשיך להתקדם בצבא ולאחר שסיים את בית הספר לפיקוד ולמטה, שימש כסמח"ט חטיבת כרמלי, סמח"ט חטיבת הנגב ומפקד בה"ד 4. הוא הגיע לדרגת סגן-אלוף במטה הכללי של צה"ל וחייו היו קודש לביטחונה של ישראל.

בשנות-חייו האחרונות הוא קיבל תפקיד חדש במשרד-הביטחון ונעשה לאחראי לסיוע הצבאי לארצות המתפתחות במזרח אפריקה. הוא נעשה שותף למשימה חדשה רצופת-אתגר: שיתוף-פעולה בין מדינת ישראל וצבאה לבין מדינות צעירות ומתפתחות; צבי נהג לנסוע לאפריקה לתקופות ארוכות של חודשים והקשר עם משפחתו היה במכתבים בלבד.

מנסיעתו האחרונה לאתיופיה הוא חזר גוסס על אלונקה, עקב כשל בכליות והובהל ישר לבית החולים תל השומר. בשנה האחרונה לחייו גברה מחלתו, אלא שהוא המשיך בעבודתו ברוח האופיינית השקטה שלו, בהשרותו בסביבותיו אוירה חברית, רוגעת ומרגיעה – וזו הקלה את העבודה על הסובבים אותו ועשתה את הישיבה במחיצתו נוחה ומסייעת למילוי-התפקיד. צבי ניחן ברוח נאורה ומקסימה וגם בהיאבקו עם מכאוביו הגופניים היו בו תעצומות-נפש כדי להתגבר עליהם - ורוחו לא דוכאה.

עקשן היה, אבל לא לשמה של עקשנות אלא לצורך דבקות בביצוע-המשימה; קפדן היה, אבל לא לשם קשיחות, אלא לצורך יעילותה של העבודה; על פני כל, עניו היה ולא נהג בגנדרנות - ומכאן שאורח-חייו היה למופת לכל. כאמור, בדומיה נשא את כאביו מתוך רצון לפעול ועבודתו הייתה בעיניו לא מקור-פרנסה ועבודת-שגרה, כי אם שליחות יקרה וגדולה. אך עוד הוא שקוע בעבודה בא עליו יומו האחרון, יום ח' בטבת תשכ"ז ,(20.12.1966) אשר בו נפטר במחלתו בבית-החולים והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח אשה, הדסה לבית ריטוב ושני בנים, דני ויורם.