בן רחל וחיים. נולד בשנת תש"ז (1947) בעיר סְפְרוֹ שבמרוקו. גדל עם שנים-עשר אחים ואחיות: אח צעיר לחנה, שלום, עמרם, רותי, רוחמה, מיכל, יוסי ולאה; אח בוגר למקס, דליה, שמעון וצמח.

ציון גדל בבית ציוני ודתי מבוסס ובעל צביון רב-תרבותי: אביו, צורף במקצועו, היגר למרוקו מגרמניה, שם פגש את אימו והתאהב בה, נשאר במרוקו ושינה את שמו מהירש להרוש. בהיותו אדם אמיד, נענה האב להצעת הסוכנות היהודית לרכוש אדמה במושב יד רמב"ם שבשפלה עוד בטרם עליית המשפחה ארצה, אך נפטר בטרם עת ולא זכה לראות את הארץ המובטחת. אימו של ציון, אישה חזקה ונחושה, נטלה את המושכות וב-1960, בשנה שבה חגג את בר המצווה, עלתה לארץ עם שלושה-עשר ילדיה.

בהגיעם ליד רמב"ם – היחיד מבין היישובים בארץ שאדמתם נרכשה מראש – היכתה המשפחה שורשים במושב, נטעה עצי אבוקדו ומטעים נוספים ובניה היו לחקלאים. מלבד אובדן האב, קשיי הקליטה והשינוי הקיצוני בצורת החיים, היה עליהם להתמודד עם הגזזת – מחלת עור פטרייתית שהכתה בכל בני המשפחה. האח שמעון טיפל באדמות ובפועלים, והאם ניהלה את הבית והמשק ביד רמה עד יומה האחרון. ציון התחנך בבית הספר "אליאנס" של רשת "כל ישראל אחים" ושם סיים את חוק לימודיו.

בן שמונה-עשרה, התגייס לצה"ל והוצב בחיל הרגלים. הוכשר כלוחם בחטיבת "גולני" ולחם במסגרתה במלחמת ששת הימים. השתחרר משירות סדיר בדרגת סמל.

אחרי שחרורו ציון עבד כמפעיל ציוד הנדסי כבד ב"סולל בונה". הוא היה גבר נאה וגבוה, שערו שטני ועיניו בהירות, והילך קסם על סביבתו. זכה לפופולריות ולמחזרות רבות שביקשו את ליבו. את מזל הכיר במועדון ריקודים, הם היו לזוג ונישאו בשנת 1969, באולמי "קליפסו" שברמלה. הודות לעבודתו ולחסכונותיהם הצליחו עוד לפי החתונה לקנות דירה בלוד, ואחרי החתונה גרו שם. "הם חיו חיים טובים," סיפרו בני המשפחה, "מערכת היחסים ביניהם הושתתה על חברות עמוקה, הבנה הדדית ותקשורת פתוחה."

כשנה לאחר נישואיהם נולדה בתם הבכורה שרון, וכעבור ארבע שנים הצטרפה רויטל. היה אב מפנק ודואג ובנותיו היו כל עולמו. חינך אותן לערכים, עודד אותן ללמוד ולהתקדם, ואף כי לא הנהיג אורח חיים דתי כמו זה שהורגל בו בבית ילדותו, הקפיד לשמור על המסורת והמנהגים.

במסגרת עבודתו ב"סולל בונה" הרבה ציון לטוס לשארם א-שייח שבסיני, שנשלטה אז בידי ישראל, ובסיס חיל האוויר שבה שימש גם שדה תעופה אזרחי. בתקופה זו הגיע הביתה רק פעמיים-שלוש בשבוע, ופיצה את בנות משפחתו על היעדרותו בהקדישו להן את כל תשומת הלב.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, גויס למילואים. במהלך הקרבות נפצע בראשו וברגלו מרסיסים. לאחר תהליך החלמה ממושך נותר עם צליעה, חזר לעבודתו ולחיי השגרה, אך בתוכו פנימה המשיך לשאת את מראות המלחמה והשבר הלך והעמיק. איש לא שיער כי פציעתו מורכבת בהרבה משסברו תחילה, ואינה רק פיזית. שנים מספר לאחר מכן, התפרץ הלם הקרב שלקה בו במלחמת יום הכיפורים, ומצבו הלך והידרדר, עד שאובחן כמי שסובל מתסמונת פוסט-טראומתית. הוא הוכר כנכה צה"ל.

אחרי פציעתו ושיקומו עזב ציון את עבודתו ב"סולל בונה" והחל לעבוד בתעשייה האווירית. עבד שם עד שהתקשה לתפקד עקב מצבו, ונאלץ לפרוש.

בשנת 1981 נפרד ציון מרעייתו וחזר להתגורר בבית אימו שביד רמב"ם. סייע לה ולאחיו בלולים ובשטחים החקלאיים, והרבה לבלות עם חבריו שבמושב. בני המשפחה עטפו אותו באהבה, ובנותיו באו אליו בכל סוף שבוע שני. "החיים במושב היו מאוד כיפיים," סיפרה בתו, "אבא היה אדם מאוד מצחיק וחקיין מעולה שעשה חיקויים ביידיש. הוא היה אנין טעם בלבושו, נהג ללכת בחליפות שלושה חלקים, ופיתח תחביב של קניית חליפות יוקרתיות."

ציון היה מחובר בכל נימי נפשו לכל משפחתו הגרעינית, קרוב במיוחד לאחותו מיכל שגרה בראשון לציון והרבה להתארח אצלה, ולמרות שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, הסתובב בכל הארץ בין אחיו ואחיותיו ופעמים רבות צירף אליו את בנותיו. שמר על קשר טוב גם עם אימן, ולאחר שנישאה בשנית התקבל בזרועות פתוחות על ידי בעלה. התגאה בבנותיו ובהתפתחותן המקצועית וזכה לנכוח בחתונת בתו רויטל.

עם הזמן חלה במחלת ריאות קשה ובשלוש השנים האחרונות לחייו מצבו הרפואי הידרדר מאוד. אושפז בבתי חולים לעיתים תכופות, מלווה בבנותיו ובמטפלת שסעדה אותו, עד שהלך לבית עולמו.

ציון הרוש נפטר ביום כ"ג בשבט תשע"א (10.2.2001), עקב פציעתו במלחמת יום הכיפורים. בן חמישים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין האזורי של המועצה האזורית גזר אשר בבית חשמונאי. הניח שתי בנות, אחים ואחיות.

ציון הונצח בבית "יד לבנים" שבעיר מגוריו לוד ובאנדרטה לזכר נכי צה"ל שבספרייה העירונית. שמו נחקק בקיר ההנצחה לנופלי המועצה האזורית גזר שבבית הספר "חשמונאי" במושב משמר איילון, וכן בהיכל הזיכרון הממלכתי שבהר הרצל בירושלים.

במלאות עשר שנים לפטירתו ערכה המשפחה ארוחה גדולה לזכרו בהשתתפות כל באי בית הכנסת שהתפלל בו. בני המשפחה ממשיכים לציין את יום פטירתו בארוחה משפחתית ומספרים על דמותו המיוחדת לדור ההמשך.