בן בכור לנסקה (רבקה) וחיים. נולד בחודש אייר תש"ח (מאי 1948) באיראן. אח לתשעה אחים ואחיות – גואל, רחל, בני, זבולון, אתי, ניסן, אהובה, שמואל ואשר.
בשנת 1950 בהיותו כבן שנתיים עלתה המשפחה ארצה. תחילה גרו במעברת עתלית, משם עברו לשכונת ממילא בירושלים ובהמשך התיישבו ברחוב הנביאים בעיר. ציון למד בבית הספר "דורש ציון" בשכונת זיכרון משה.
נער חברותי ופעיל, בילה במועדוני נוער במרכז העיר ובהם מועדון "תקוותנו", אהב את החיים וידע ליהנות מהם ולנצל כל רגע.
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת ירושלים של חיל הרגלים. השתחרר בדרגת רב-טוראי.
בחודש מרץ 1970, חודשיים לפני שמלאו לו עשרים ושתיים שנה, נישא לכרמלה. השניים הקימו את ביתם בירושלים, והוא החל לעבוד בחברת הבנייה "סולל בונה".
במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס למילואים ולחם בחזית המצרית, בתעלת סואץ, שם חווה חוויות קשות. בן דודו רב-טוראי אהרון משה זדה נפל במלחמה זו במוצב בסיני.
כשש שנים עבד בחברת הבנייה "סולל בונה", ובשנת 1976 התגייס למשטרת ישראל. את דרכו התחיל כשוטר סיור, ועמד בהצלחה ובגבורה באתגרים שנקרו בפניו, לא חשש מעבודה קשה, התמיד ושאף למצוינות. בחלוף השנים קוּדם והיה למפקד תחנת המשטרה במבשרת ציון, בירושלים שירת כמפקד התחנה בשוק מחנה יהודה והתחנה המרכזית וכמפקד התחנה של בית החולים "הדסה עין כרם". במהלך שירותו במשטרה עבר בהצלחה מגוון קורסים והתקדם לדרגת רב-סמל בכיר.
בבדיקה שגרתית בקורס סמלים אובחנה לו בעיה בלב, ובעקבות זאת נשלח לצנתור ועבר ניתוח מורכב. עד מהרה החלים וחזר לעבודתו במסירות, באחריות ובתחושת שליחות.
לציון וכרמלה נולדו ארבע בנות: סיגלית, שרית, נורית ורוחמה, שהסבו לו אושר ונחת. הוא דאג להן וחינך אותן לערכים של מוסר עבודה, אהבת הזולת, נתינה, עזרה, צניעות ויושרה, ובאופן זה הוביל אותן לדרך נכונה ולהצלחה. בתו שרית סיפרה עליו: "האדם שהיה עבורי הכול, מי שתמיד סמכתי עליו, שהיה לגב איתן, שתמיד תמך בי ברגעי כאב ושמחה, שכל כך אהבתי והייתי עליו כה אהובה".
ציון שמר על קשר חם עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו. עזר, תמך ונתן מעצמו למענם. היה אדם דומיננטי, כריזמטי ובעל נוכחות, עמוד התווך של המשפחה. מעורב בכל נושא משפחתי, ודעתו הייתה בעלת חשיבות לכול.
בזכות נתינתו, אהבת החינם, רוחב ליבו, הפרגון והחום שהעניק, היה אהוב על אנשים ושימש מודל לחיקוי. במהלך חייו עזר לרבים, תרם לבניית בית כנסת שכונתי, ואנשים סיפרו עליו: "לולא ציון, לא היה לנו בית", "ציון הציל לנו את החיים" ו"ציון עזר לנו ללא תמורה". מתוך צניעותו לא סיפר לבני משפחתו למי תרם, כמה תרם ומדוע.
עם פרישתו לגמלאות העסיק את עצמו ושמר על מצב רוח מרומם. נכדיו ונכדותיו נהנו משנים רבות עימו – סב דואג, אוהב, עוטף, מפנק ומרעיף נשיקות וחיבוקים. גם אותם חינך לערכים ולמסורת כשאירח אותם בחגים ובשבת, ועשה זאת בלי כפייה אלא מתוך אהבה והנאה מהאווירה המשפחתית. בארוחות המשפחתיות הקפיד שכולם יסבו לשולחן עד שאחרון הסועדים יסיים לאכול. בזכותו חוו נכדיו חוויות בלתי נשכחות ותחושת אחדות משפחתית. מדי בוקר שלח הודעה קבועה לבני המשפחה: "בוקר טוב ומבורך לבנותיי, נכדיי, נכדותיי וחתניי היקרים לי מכול, בריאות והצלחה בכל אשר תלכו, אוהב אתכם, סבוש".
מצבו הבריאותי החל להחמיר עד שנזקק לטיפול דיאליזה. למרות הקושי הרב בתפקוד היום-יומי, ציון לא איבד את התקווה, את האופטימיות, את שמחת החיים ואת חוש ההומור, המשיך לעודד את כולם ולחייך ולא התלונן. בתקופה זו נפטרו בטווח של חודשים ספורים גיסו, אחותו ואימו, והדבר הקשה עליו עוד יותר.
ביוני 2017 נפל בחצר הבית, בגינה שאהב, ושבר את עצם האגן. בעקבות זאת עבר ניתוח ואושפז בבית החולים "הדסה עין כרם". בשל סיבוך רפואי הועבר לטיפול נמרץ, וגם שם חיזק את בני משפחתו, עודד אותם, מסר להם הנחיות וביקש בקשות מכל אחד. בין היתר ביקש מרעייתו לשמור מתנה לנכדיו, שהיו אמורים לחגוג בר מצווה זמן קצר לאחר מכן.
גם ביומו האחרון שמר על מצב רוח מרומם והצחיק את בתו הצעירה רוחמה כשאמר: "הכול בסדר איתי, לכי לעבודה, שלא יכעסו עלייך". בשעת פטירתו הקיפו אותו רעייתו, בנותיו, אֶחיו, אחיותיו ובני דודו.
ציון זדה נפטר ביום ט' בתמוז תשע"ז (3.7.2017). בן שישים ותשע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים. הותיר אישה, ארבע בנות, נכדים ונכדות, שישה אחים ושתי אחיות.
בתו שרית ספדה: "אמרו לי שאני צריכה לזכור את התמונות היפות שלך בהן אתה מחייך, שמח ומאושר בחלקך במה שהצלחת לבנות, להשיג ולטפח בחייך – אשתך, בנותיך, חתניך, נכדיך, נכדותיך והבית שהקמת לתפארת. אמרו לי שאני צריכה לשמר את הזיכרונות בהם אתה יושב בראש שולחן ערב שבת ובחגים מאושר שכולנו סביבך ... לאורך השנים למרות מחלתך ולמרות המכאובים והייסורים לא קיטרת, לא התלוננת ולא הראית עד כמה באמת אתה סובל, וגם ברגעים הקשים שמרת על חוש הומור והמשכת לדאוג ולהעניק לכולנו. אבא אהוב ויקר, נוח בשלום על משכבך, הלוואי שאלמד ואדע לשאת כמוך בקול דממה את רגעי החולשה, הקושי והמצוקה. כעת, במנוחת העדן שלך, אני רוצה לומר לך תודה על מי שהיית בשבילנו, תודה על מי שתישאר תמיד בזיכרוננו".