בתם הבכורה של יהודית ויעקב. נולדה ביום כ"ב בסיוון תשכ"ה (22.6.1965) בבני ברק. אחות ללימור ופזית.

עד גיל שלוש גדלה ציפי בבני ברק, ובהמשך עברה המשפחה לגור ברמת גן. בילדותה נקראה בחיבה "בובה" בשל יופיה ועיניה הירוקות הגדולות. אהבה לשמוע סיפורים, וטיולים משפחתיים היו אהובים עליה.

"היא הייתה ילדה שקטה ואוהבת סיפורים" סיפרה אימה יהודית, "גם אבא יעקב צריך היה להשמיע באוזניה סיפור בכל ערב, לפני השינה. אם הוא היה מפספס מילה, היא לא הייתה מניחה לו בלי להזכיר לו את כל הפרטים החסרים". למדה בבית הספר היסודי "חשמונאים" ברמת גן ולאחר מכן בבית הספר התיכון העירוני על שם דוד קלעי בגבעתיים. תלמידה טובה, שקטה ומנומסת.

ציפי הייתה נערה עדינה, חברותית ונכונה לעזור. מוקפת בחברות טובות בכל עת, יחד רקדו, בילו ופטפטו בחדווה. חברתה מיכל סיפרה: "איזו חברה נאמנה היית. נכונה לעזור, יודעת לייעץ את הדבר המתאים ברגע המתאים ולתת מעצמך אפילו בתקופות הקשות".

הקשר עם בני משפחתה היה קרוב. את הוריה כיבדה, וכבת הבכורה תמיד פנתה אל אחיותיה בנימוס ובשקט וכך גרמה להן להישמע לה.

מגיל צעיר נמשכה לריקוד, בגיל חמש החלה להשתתף בחוג בלט, ובהמשך הצטרפה לחוג התעמלות של "הפועל רמת גן". אהבה במיוחד מוזיקה, ספרות ואומנות, למדה לנגן בחלילית וציירה. עם חברים האזינה לסגנונות מוזיקליים חדשים, בין היתר נהנתה להאזין לזמרים מתי כספי, שלום חנוך, מאיר אריאל ושלמה גרוניך, ללהקת אבבא ולמוזיקת ג'אז. בעלי חיים היו אהובים עליה, וקל היה לה להתחבר אליהם.

בנעוריה השתייכה לקן "בורוכוב" של תנועת "הנוער העובד והלומד", כחניכה ולאחר מכן כמדריכה.

ציפי בלטה ביופייה, ואף השתתפה בתחרות יופי. היא בורכה בכישרון בתחום האופנה ובעצמה תפרה את בגדיה, לא חששה להתלבש בסגנון ייחודי וחבשה כובעים יוצאי דופן. "היא תמיד הייתה שני צעדים קדימה באופנה", סיפרו אחיותיה.

מאחר שהייתה אחראית ומסודרת, עבדה כשמרטפית לילדי השכנים, שאהבו אותה מאוד. הוריהם סמכו עליה בעיניים עצומות. שושנה, אחת השכנות, אירחה אותה ואת אחיותיה בשעות הצהריים בקביעות, וציפי אהבה אותה ולמדה ממנה לבשל בכישרון.

בתקופת התיכון הכירה את אסי, והשניים התאהבו והיו לזוג במשך כשלוש שנים. יחד אהבו לרכוב באופנועו ברחבי הארץ, ובין משפחותיהם נוצר קשר חם.

לאחר שסיימה את לימודי התיכון התגייסה לצה"ל, למסלול נח"ל. המסלול החל בשנה של שירות ללא תשלום (של"ת) בגרעין "מיתר", שעם חבריו יצאה לקיבוץ גרופית שבערבה הדרומית. בקיבוץ שימשה עוזרת גננת ועבדה במשק, בגדיד במטעי התמרים. היא זכתה למשפחה מאמצת מהקיבוץ שאהבה אותה, למדה לחיות בשותפות וחוותה תקופה בלתי נשכחת.

בתום שנת השירות עברה טירונות וקורס מפקדות כיתה (מ"כיות). אחריו פיקדה על כמה מחזורי טירוניות ב"מחנה שמונים" בנאמנות, באהבה ומתוך תחושת שליחות. בתפקידה באו לידי ביטוי כישרונה להבין את נפש הזולת, כישורי ההדרכה שלה ושאיפתה לעזור לחניכות, ואלה חשו בכך, העריכו אותה מאוד ואף כתבו לה מכתבי תודה בסוף הטירונות. אחת החיילות כתבה: "פשוט רוצה להגיד לך שהיה לי טוב איתך".

כמה חודשים מאוחר יותר החלה לסבול מכאבים עזים בידה שהפריעו לתפקודה, והיא הועברה למ?פקדת הנח"ל, שם ביצעה עבודות תחזוקה בסיסיות (עבודות רס"ר). לאחר בדיקות רבות אובחנה כסובלת מסוג נדיר של מחלת הסרטן והחלה טיפולים.

היא המשיכה בשירות הצבאי משתדלת להיות חייכנית ורגועה כהרגלה, ובהמשך נשלחה במסגרת צה"ל לארצות הברית עם אימה למשך חודש כדי לעבור טיפול רפואי מיוחד וניתוח. מאחר שידה נפגעה בטיפולים, התהלכה עם מתלה לזרוע.

ציפי סיימה שירות צבאי, והשתחררה מצה"ל בדרגת סמל.

כעבור כשנה הסתמן שחלה הפוגה במחלה, אך היא נאלצה לטוס לארצות הברית לבדיקות מקיפות נוספות. בפעם הזו טסה עם אחותה לימור, והן ניצלו את ההזדמנות לשכור רכב ולטייל יחד מחוף לחוף במשך שלושה שבועות – מניו יורק לסן פרנסיסקו, ליהנות ולא לחשוב על המחלה. כששבו לניו יורק קיבלו את תוצאות הבדיקות, ומהן התברר שמצבה של ציפי החמיר מאוד.

בעקבות זאת נסעה כעבור כחצי שנה לטיפול מיוחד נוסף בשווייץ בליווי אחותה לימור. כפי שאהבה, גם שם תיעדה את חוויותיה, והכינה רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק לעשות לפני מותה.

כששבה ארצה במצב קשה, החליטה לחיות חיים עצמאיים למרות הכול ועברה לגור עם לימור בדירה בבעלות המשפחה. הן צבעו את הקירות בוורוד וגרו יחד במשך כחודשיים. לאחר מכן עברה להוספיס כדי להקל עליה בימיה האחרונים.

תקוותה להחלמה החזיקה אותה לאורך כל הדרך, דבקה בכל סובביה והאריכה את חייה מעבר לצפוי. כל העת הייתה מודעת למצבה, פיקחה על הטיפולים, הקפידה על תזונתה וחיפשה מידע על טיפולים ותרופות כדי להיאחז בחיים. המחלה לא עצרה את פעלתנותה, והיא השתדלה להספיק כמה שיותר. לחולים שטופלו לצידה שימשה כמקור השראה, עודדה אותם, שמרה על גישה חיובית ועל אופטימיות ושכנעה אותם ליצור. "לא היו לי הרבה אנשים שיכולתי לחלוק איתם את החוויות מהפציעה... ועם ציפי באמת יכולתי לשתף את כל הקשיים, החוויות והבעיות וגם להשתמש בה בתור משענת רגשית. למדתי ממנה המון ונעזרתי בה הרבה והיא חסרה לי גם עכשיו הרבה שנים אחרי... היא חלק גדול מהנקודות הבודדות שגרמו לי אז שמחה", כך סיפר לאחר מותה פרופסור דן אריאלי שהפך לחברה הקרוב.

כשגילו את הסרטן הרופאים אמרו שיש לה רק עוד שנה לחיות, אבל ציפי הייתה חזקה והחזיקה ארבע שנים. היא תמיד שידרה חיוביות ואף לימדה את אחיותיה שהכול בראש וצריך לחשוב חיובי. את כל מכריה הרשימה באופייה החזק, בנחישותה, בכוח הרצון שלה, בעקשנותה, בגבורתה ובחיוכה התמידי, גם בשעות קשות.

ציפי גלעדי נפטרה מוקפת משפחה אוהבת ביום כ"ד בתשרי תשמ"ט (5.10.1988). בת עשרים ושלוש בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין בחולון. הותירה הורים ושתי אחיות.

על מצבתה חקקו אוהביה: "ציפור שיר זכה / משתוקקת לעוף אך קולה לא נשמע / על כנפי הרוח נִשאת נשמתה / יותר מכאוב לא תדע".

אחותה פזית כתבה שיר פרידה: "חצי צל, אני בודדה / ציפור המוות מעל ראשי ריחפה / חצי גוף, ילדה נבוכה / עיניים תוהות מחפשות הבטחה / התבטיח לי אדון / מקום טוב שם למעלה / מקום בו לא יכאב לי יותר? / ברגשי הקלה אעופף כך ממעל / וצילו של המוות אותי גואל".

השחקן שמוליק וילוז'ני, שהכיר את ציפי כשהיה ליצן רפואי בבית החולים ושם עודד אותה ויצר עימה קשר קרוב, כתב שיר לזכרה: "חרדת החיים, פחד המוות / ואני קבצן עני / בודד במדבר / אשב תחת עץ / צמא למים חיים / בלב שבור, בכאב וצער / מקשיב לקולך שנדם / נישא הרחק ברוח / ודמותך ענוגה / בתוכי פנימה זיכרון שמח / אביט לשמיים / המפרידים בין הרקיע למים / ויודע, עוד מעט ואת / נשמה טהורה / עם מלאכי מרום / קרן אור של תקווה / שלא חרבה לעד / ציפי".

אימה הפיקה ספר המרכז דברים לזכרה, ותיכון "שמעון בן-צבי" בגבעתיים הוציא ספר לזכרה במסגרת פרויקט של תלמידים.

ציפי מונצחת באתר ההנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה-כרכור, בבית יד לבנים בגבעתיים ועל קיר זיכרון לנופלים מבית הספר התיכון על שם דוד קלעי שבו למדה. ביד זיכרון וגבורה לבני גוש דן שנפלו במערכות ישראל בבסיס "תל השומר" ניטע עץ לזכרה.