בת שרית ואברהם. נולדה ביום ד' בטבת תש"ס (13.12.1999) בבת חפר. ילדה שלישית במשפחה ולה אח – מור ואחות – שי.

קורן גדלה והתחנכה ביישוב בת חפר שבעמק חפר. למדה בבית הספר היסודי "שדות" ביישוב והמשיכה לתיכון האזורי בקריית החינוך על שם דוד בן-גוריון ("רופין"). תלמידה סקרנית ומלאת קסם והומור, השקיעה בלימודיה והישגיה היו גבוהים.

כאומנית בנשמתה ומוכשרת בציור בחרה ללמוד במגמת אומנות. בחינת הבגרות באומנות שכללה גם הפקת תערוכה העסיקה אותה מאוד. חברתה נעה שלמדה איתה במגמה סיפרה: "כל כך נהניתי לשבת איתה שם [בסדנת האומנות]. מציירות וחושבות על סקיצות עד שהיד עם העיפרון התחילה לכאוב, ואז עושות טיול בפרדסים עד שהיינו מגיעות ל'מקדונלדס', וחוזרות בחזרה לעוד כמה שעות טובות ביחד".

מורתה חגית סיפרה ששוחחה עימה לעיתים קרובות בהפסקות, ובשיחות מצאה את עצמה מחזקת תלמידה חזקה, מעודדת תלמידה מצטיינת. "תמיד היה לך מה לומר, מה לבקש, להחמיא ולומר גם לי מילה טובה ... רצית לסיים את השיעור כשאת מבינה הכול".

קורן הקדישה שעות רבות ללימודי המתמטיקה מאחר ששאפה להישגיות. בעקבות הקשר הטוב שיצרה עם המורה סבטלנה, העזרה שקיבלה מאחיה הבכור מור והקפדתה שלא להפסיד חומר לימודי חדש, חוותה הצלחות. "קורן הייתה בין תלמידיי הבודדים שנשארה בהפסקות בכיתה כדי לשוחח עימי שיחות נפש קטנות", סיפרה סבטלנה והוסיפה שבמהלך כיתה י"ב חל מהפך באישיותה, והיא הפכה ממש לבן אדם אחר, הרבה יותר בטוחה בעצמה וביכולותיה. תהליך המפנה, סיפרה המורה, שהתבטא בצד הלימודי, חל גם מבחינה חברתית. היא הייתה מוקפת בחברות ובלטה כנערה שנפתחה מבחינה לימודית וחברתית כמו פרח יפהפה.

חברתה הילה, שקורן סייעה לה בהליך הקליטה בארץ בחטיבת הביניים ויחד המשיכו ללימודי האומנות בתיכון, כתבה: "איני זוכרת רגע אחד שקורן לא הייתה שם בשבילי. לא משנה מה היא עברה באותו זמן, מעולם לא ניסתה להשוות קשיים, תמיד הקשיבה ונתנה כתף".

בין תחביביה רכיבה על אופניים והאזנה למוזיקה. בעלי חיים היו אהובים עליה, בהם כלבתה שעליה גוננה ושמרה.

בתום לימודיה התגרשו הוריה, והיא עברה לגור עם אביה בכפר יונה. עד מהרה התעוררו בה געגועים ליתר בני משפחתה שנותרו בבת חפר, והם חזרו לגור ביישוב.

הקשר שלה עם משפחתה היה הדוק וחם. הקשר עם אחִיה מור היה מצוין, ובייחוד כשנהיה חונך בשכבתה: "אפשרתְ את הקרבה, שאלת, התייעצת, בכית וצעקת עליי, אבל גם הקשבת, ובעיקר נתת לי להרגיש חשוב כמו אח גדול אמיתי". לאחותה שי הייתה כמו תאומה – החיבור ביניהן היה מיוחד מאוד.

קורן, כִּשְמה, קרנה אור וסחפה בשמחת החיים ובכריזמה שלה. תמיד חיפשה את הצד החיובי, הייתה הראשונה לעזור, דאגה שלכולם יהיה טוב וניחנה בנתינה אין-סופית בלי ציפייה לתמורה. תמכה בחברותיה, הקשיבה להן, הכילה, אהבה והצחיקה אותן. בלטה ביכולתה להתחבב בקלות על ילדים: "תמיד היית כל כך טובה עם ילדים. הייתה לך היכולת להכיל אותם, להתחבר אליהם בקלות כזאת ... הייתי מסתכל עלייך מהצד ורואה את כל הטוב שבך נגלה, את הצחוק המתגלגל והילדותי וההנעה הפנימית והרכה שלך פשוט לגרום להם לחייך", סיפר אחיה.

דעתנות וחוש הומור אפיינו אותה. בלטה כמישהי עם עקרונות וערכים שתילחם עליהם עד שתשיג את הצדק שלה, כדברי חברתה נעה.

לפני הגיוס טסה עם שתי חברותיה, נעם ועומר, לברלין. הן סיפרו שלכל אחת מהן היה תפקיד, וקורן דאגה להווי והבידור. אם זה לעצור ליד כל הומלס ולתת לו אירו, להפוך כל תמונה לפרויקט ולטרטר בין מיליוני חנויות רק כדי למצוא מכנסיים למור.

ביום 17.1.2018 התגייסה לצה"ל ושובצה בחיל החינוך. לאחר שהוכשרה בקורס רכזות חינוך וידיעת הארץ (מש"קיות חוי"ה), הוצבה במחנה "דורי" בתל השומר. על ההכשרה כתבה חברתה מאי: "במשך כל הקורס הייתי צמודה אליה, רק חיכיתי לשמוע אותה מדברת או צוחקת, כי זה תמיד היה טוב. מצב הרוח שלה, גם כשהיא לא הייתה הכי שמחה בעולם, תמיד נתן לי 'בוסט' של אנרגיה להמשיך בקורס". האור שלה בעיניים היה כל כך מיוחד, סיפרה מאי, שאי אפשר היה לוותר על קשר איתה.

בשירות הצבאי נהנתה מאוד בזכות התפקיד שבו פרחה, ובזכות החברות הטובות שרכשה. בתקופה זו התמודדה עם אתגרים וקשיים ועברה תהליך של התגברות והעצמה, "מוציאה מהכוח אל הפועל אוצרות רבים שטמונים בך", כפי שכתבה לה אימה הגאה.

בזמן השירות טסה לחופשה משפחתית בפולין. בעת הביקור שם חשה ברע, הובהלה לבית חולים ואובחנה כסובלת מבעיה בלב. בבית החולים מצבה הידרדר במהירות והיא נפטרה.

טוראי קורן כהן נפלה בעת שירותה ביום ב' באלול תשע"ח (13.8.2018). בת שמונה-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר יונה. הותירה הורים, אח ואחות.

קורן הועלתה לדרגת רב-טוראי אחרי נפילתה.

על מצבתה חקקו אוהביה: "קורן שלנו, תמיד קרנת באור קורן וכך תישארי עבורנו לעד".

אימה כתבה שירים לזכרה: "קורני שלי / בחייך כל כך נכחת בחיי / ובמותך את נוכחת בחיי שבעתיים / את אינך ואת הכי איתי / אינך נפרדת לרגע קט, / בחייך חווינו פרידות / ובמותך את אוחזת בי / ואני אוחזת בך / כגוף אחד / כאילו אני נושאת אותך עדיין / בבטני / מרגישה אותך בתוכי / בועטת, ממלאת את כולי / ואת / אינך"; "צלקת שנותרה בגופי מלידתך / צלקת שהותירה משהו ממך / משהו מיום לידתך השמח / צלקת שסימלה עבורי לידה נעימה. לא כואבת / היום מסמלת אותך ואת הכאב / על אובדנך. / ואני כל כך אוהבת את הצלקת הזו שנחרטה בבטני / ובישרה את בואך. / ממששת אותה. / מרגישה אותך. / נזכרת כמה קרנת ביום לידתך. / וכעת נותרנו שתיים / אני / והצלקת / ואת אינך"; "לכאוב מגעגוע אלייך / להתגעגע עד כאב / לכאוב ולהתגעגע ולכאוב / אותך. את מותך / להתגעגע לרגעי היותך / להווייתך השקטה. הסוערת. הדעתנית. המבקרת. / המופנמת והרגישה. / לכאוב ולהתגעגע כל דקה ודקה".

אחיה כתב: "האמת היא שהחיים אחרי מלווים בהרבה משברים, כעסים, חרדות ופחדים. העולם שאני חי בו איבד את האיזון, ובעיקר את ההיגיון. איזה היגיון יש כשאחותך הקטנה, זו שנדנדת בעגלה, עוד לא בת 19, נעלמת כך באמצע החיים?

אנחנו נשארנו פה. נתמודד, נעשה את הכול כדי להתחזק ולחזק זה את זה. נעשה את כל מה שאפשר כדי שתהיי גאה בנו. תודה על הזמן שהיית פה עימנו ועל מי שהיית עבורנו. ניקח את החיוך ואת הצחוק המתגלגל שלך איתנו לכל מקום".

טיה, המפקדת שלה, כתבה: "כל מפקד יודע שיש כל מיני סוגי חיילים ... את היית הסוג המיוחד ביותר בעיניי, אלה שכשאתה מסתכל עליהם, אתה רוצה להשתפר כי מגיע להם יותר. כשהסתכלתי עלייך, ראיתי צניעות, הסתפקות, מאמץ, טוב, עזרה ושאיפה".

חברתה נעם כתבה: "קוש שלי, החברה הכי טובה שלי, הבן אדם שקיבל אותי בכל הרגעים שלי ותמיד היה לצידי ... אני עדיין לא מאמינה ומנסה להכחיש שהחברות והחוויות שצברנו נקטעו בשנייה – שלא יהיה לי יותר למי להתקשר בשביל להתייעץ, לצחוק, לבכות, לספר חוויות ... את היית מלאך כשהיית בחיים, ובטוחה שעכשיו את מלאך ששומר עליי ומסתכל עליי בכל רגע ורגע". נעם זכתה לשיחת וידאו עם קורן שעות לפני מותה, על כך סיפרה: "תודה לך שנתת לי את הזכות לדבר ולראות אותך בשעות האחרונות שלך, שבהן למרות שהיה לך קשה, צחקת איתי והיה לך חשוב להראות לי שטוב לך ושאזכור אותך מחייכת. בשיחה זו, כמו בכל חייך, דאגת לברר שאצלי הכול בסדר, ולא רצית לעזוב אותי בלי לדעת את זה".

כתבה חברתה הילה: "מה הייתי עושה בשביל עוד רגע איתך, עוד שיחה איתך, רק לשמוע את הקול שלך ולשמוע מה שלומך ואיך לך שם בגן עדן. על איזה פרויקט את אחראית. איזה עצות נתת לה' לשיפור. ודאי קישטת שם יפה מאוד עם כל מיני יצירות שלך. את ודאי גם מסנוורת את כל המלאכים האחרים בחיוך הרחב שלך. אני בטוחה שמנגנים את הצחוק שלך ברקע".

הדר חברתה לקורס כתבה: "תודה כנה ואמיתית על כל שנייה שחוויתי בחברתך. אני מצטערת ומתחרטת שאני לא יכולה להגיד לך את המילים האלה פנים אל פנים. אני אוהבת אותך, ומקווה שאת יודעת שאת חקוקה בלב שלי מהרגע הראשון ולתמיד".

מורתה סבטלנה כתבה: "היינו קרובות מאוד ... היה לנו קשר מיוחד שהלך והתפתח. לא כל מורה זוכה לכזה קשר, ואני זכיתי".

מורתה חגית כתבה: "בגופך פרחת מאיתנו לבלי שוב, אבל דמותך האצילית לא תיעלם, ותמיד תהיי איתנו כמו השיר: 'הִיא נֶעֶלְמָה, וַיֵּעָלְמוּ אִתָּהּ עִקְבוֹתֶיהָ, / אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי תָמִיד – הָה, עֵינֶיהָ!' [ח"נ ביאליק]".

מאיה חברתה גם כתבה עליה שיר, "חיבוק אחרון": "כל יום הלוך וחזור / כל דבר מזכיר אותך / בכל מקום שאעבור / משהו ממך מונח // היית אמורה להיות שם איתם / והיית אמורה להיות כאן איתי / ועכשיו כל פינה היא מצבת זיכרון / כל חלום כל כך מציאותי // רציתי רק עוד חיבוק אחרון / גם מפגש בלי מילים היה עוזר לי לישון / רציתי רק לראות אותך מולי / להודות לך על מי שהיית בשבילי // להיפרד כמו שצריך / כי תמיד זה נקטע לא בזמן, ונכון / אי אפשר לתכנן, החיים מחליטים / אבל רציתי רק עוד חיבוק אחרון // כולם מסביבי אומרים שהם שם / ועדיין מרגיש לי לבד בעולם / איך השארת אותי ככה / כשאין לי מושג מה לעשות // לפעמים אני שוב לא מאמינה / שוב תוהה לעצמי איך זה קרה / הרע ביותר לטובה מכולן / איך את לא פה ואני עוד כאן // אני רוצה שכולם ידעו וכולם יכירו / אני רוצה שכולם יזכרו / את מי שהיית / לא אדם חולף בין ההמון / אחת למיליון / ועדיין רוצה רק עוד חיבוק אחד אחרון".

שניר, חברה מהשירות הצבאי, כתבה: "קשה לחשוב על האנשים שאהבו אותך וחיו איתך חיים שלמים, שנגדעו בבת אחת. משמח לחשוב על ההשפעה, על הרוך, על הכנות ועל השמחה שנטעת בהם, שהשארת מעצמך. כמה רוחניות הייתה בחיוך שלך, קורן, כמה אור בכל תנועה. כמה אהבת, חלמת, הגשמת, ראית, הקשבת, נשמת".

אביה של קורן תרם ספרי גמרא וסידורי תפילה לבית הכנסת של היישוב לעילוי נשמתה. טל, חברתה לצוות, יזמה בבסיס ההדרכה של חיל החינוך מיזם לזכרה שנקרא "ללכת בדרכם", ובמסגרתו מתקיימים ערבי זיכרון לחללי צה"ל: "כי את גרמת לי להבין שגם אם בן אדם הולך, חשוב לזכור את האור ואת הטוב שהבאת לעולם".

קורן מונצחת בבית יד לבנים של המועצה האזורית עמק חפר. באתר האינטרנט של קריית החינוך על שם דוד בן-גוריון שבה למדה הוקם דף לזכרה.