בן שרה וחיים דב, מחלוצי המושבה זכרון יעקב ומייסדיה. נולד בשנת תרמ"ה (1885) בזכרון יעקב, למד בבית הספר המקומי ואחר כך השתלם באמצעות חליפת מכתבים בתחום המסחר, בניהול חשבונות ובשפות אנגלית וצרפתית. הוא עבד כמה שנים בפקידות מסחרית באנגליה ובמצרים והיה בא לארץ מפעם לפעם. בשנת תרע"ד נשא לאישה את לאה, בת אלתר אלברט מזכרון יעקב. לפרנסתו עבד בתחנת הניסיונות בעתלית. במלחמת העולם הראשונה הצטרף בעקבות קרוביו שרה ואהרון אהרונסון למחתרת ניל"י, שהציבה לה למטרה את שחרור ארץ ישראל משלטון התורכים. במוצאי יום טוב ראשון של סוכות תרע"ח (1.10.1917) שמו התורכים מצור על המושבה כדי לתפוס את אנשי ניל"י. ראובן ציית לפקודה של שרה אהרונסון, מראשי המחתרת, התחמק מן המושבה והתחבא בהרי הסביבה. משלא מצאוהו התורכים, תפסו במקומו את חותנו כבן ערובה ועינוהו. ממקום מחבואו שמע ראובן את זעקות הכאב של חותנו, חזר ומסר עצמו בידי התורכים. ארבעה ימים דשו מעניו את בשרו בחדר עינוים בזכרון יעקב ואחר כך כשבועיים במנזר בנצרת שהפכוהו לבית כלא. ראש מעניו, חסן בק האכזר, היכהו בעצמו בכל כוחו ואף השתמש במכשיר עינויים כדי לסחוט ידיעות מפי ראובן, אך לשווא. בבוקר יום ז' בחשון תרע"ח (23.10.1917), נמצא ראובן תלוי במשקוף החלון בחדר כלאו בנצרת. התורכים טענו כי איבד עצמו לדעת, אך לפי סברת חבריו הם שגרמו למותו. ראובן נקבר ליד עפולה. הניח אחריו שני בנים: עמנואל ועשהאל. ביזמת משפחתו וחברי ניל"י הועברו עצמותיו ביום ג' בכסלו תרפ"ו לבית העלמין האזרחי עפולה.

זכרו הונצח בספר "לכסיקון האישים של ארץ ישראל" וב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו".