בת שיינדל ושלמה, נולדה ביום כ"ז בניסן תרפ"ט (7.5.1929) בתל- אביב. בהיותה תינוקת כבת שנה עזבו הוריה את הארץ והתיישבו בבלגיה. היא גודלה וחונכה בבית-ספר בלגי, ללא ידיעת השפה העברית. לפני סיימה את בית-הספר העממי השתלטו הנאצים על המדינה. הוריה נרצחו, ורבקה ואחותה מצאו מקלט בבית-מחסה לילדים יהודיים. שם גם עבדה עם הילדים הקטנים וטיפלה בהם כאם. היא הגיעה לארץ בספטמבר 1945 במסגרת "עליית-הנוער", הצטרפה לקיבוץ עין החורש ובמשך שנתיים ומחצה סיימה את לימודיה והיתה לחקלאית. יחד עם חבריה התגייסה לפלמ"ח ועברה לנירים אשר בנגב. רבקה חוסנה על-ידי הייסורים שפקדו אותה בנעוריה והיתה מן העליזות וצמאות-החיים בחברה. אך כיתומה גם הבינה לכל לב יתום, ולא אחת פנו אליה בני גילה והסיחו לפניה את שהעיק על לבם והיתה להם כאם. עם פרוץ מלחמת-העצמאות היתה בין המגינים על הנקודה ולחמה באומץ ובמסירות.

רבקה נפלה בנירים ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948), עת פלש הצבא המצרי לארץ והפגיז את המשק. היא נפגעה מפגז בעומדה בחפירה מול האויב. הובאה למנוחת-עולמים בבית- הקברות בנירים.