רחמים, בן צופיה וידידיה, נולד ביום י"ד בכסלו תשי"ד (21.11.1953) ברמת-גן, דור חמישי בארץ. אביו שירת במלחמות ישראל והבן רחמים, שכונה בפי אוהביו ריקי, חונך ברוח אהבת הארץ את לימודיו היסודיים החל בבית-הספר "הלל" ברמת-גן ומשעקרה המשפחה לרמת-השרון, המשיך בלימודיו בבית-הספר הממלכתי "אוסישקין" ובבית-הספר התיכון-עירוני בנוה-מגן. הוא היה עלם חמודות, עירני ועליז, שופע שמחה ומצב-רוח טוב. לא מעט מעשי קונדס עשה בבית-הספר וגם אחר-כך בעת ששירת בצה"ל, אך הוא ידע לשקוד על לימודיו ולנהוג כובד-ראש בעת הצורך ואף עמד בכבוד בבחינות.

רחמים גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972, ומאחר שרצה לשרת בחיל קרבי הוצב לחיל השריון. באמונים הקשים והמפרכים במהלך הכשרתו כאיש צוות טנק, עמד ללא דופי וללא תלונה. הוא עשה ביעילות כל אשר נדרש ממנו וסיים את אימוניו בציונים גבוהים. כשהיה בבית בחופשות לא התלונן מעולם על התנאים ועל העומס בצבא. רוב הזמן שירת באזור תעלת סואץ והיה אהוב מאוד על חבריו. הם נהגו לבוא אליו ולהתייעץ עמו בבעיותיהם, וכשהיה צורך לחמם את מצב הרוח, היו הכל באים אל ריקי. הוא היה בן מסור מאוד למשפחתו ובשעות הפנאי בחופשותיו, נהג תמיד לעזור לאביו בבית המלאכה. את שלוש אחיותיו אהב ודאג להן תמיד. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה ריקי בחופשה בבית. הוא מיהר להצטרף ליחידתו ומיד נשלח לחזית סיני. אביו גויס גם הוא ובמכתביו של ריקי מן החזית ניכרת תמיד דאגה עמוקה לשלום אביו ולשלום אחיותיו ואמו בבית. בימים הראשונים ללחימה נפגע הטנק של ריקי אך אנשי הצוות הצליחו להתגבר על הפגיעה והמשיכו להלחם. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) שהיה אחד הימים הקשים ביותר של המלחמה, תקף האויב בעצמה רבה ועיקר מאמץ הלחימה התרכז באזור "החווה הסינית". בקרב זה נפגע הטנק של ריקי בטיל. רוב אנשי הצוות, ובתוכם המ"פ, הצליחו להיחלץ, אך ריקי נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתבו אל המשפחה השכולה כתב עליו מפקדו: "בנכם נפל במערכה על קיום מולדתו, בעת מילוי תפקידו ב"חווה הסינית", בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. בנכם שירת ביחידה כטען הטנק של מפקד הפלוגה, שיצאה להשמיד כוח אויב, שאיים לנתק את ראש הגשר של צה"ל על התעלה. במהלך ההסתערות על "החווה" נפגע הטנק על-ידי האויב ורחמים ז"ל נפגע ונהרג. בשמי ובשם כל חיילי היחידה, חבריו לנשק, הנני מביע השתתפות באבלכם".

כתב עליו אביו: "איכה בני בטנק נשארת, את לבנו אתך לקחת? האהוב והנערץ, אלינו לא חזרת, מה ימלא את החלל הריק שהשארת? היימצאו המילים לבטא את הכאב העמוק? גם בהלקחך מאתנו זכרך שמור עמנו. דמותך בלי הרף לנגד עינינו, חיוכך המתוק חסר לנו".

המשפחה תרמה ספר תורה להנצחת זכרו.