בנם של סיגל ואבי. נולד ביום כ"ט בתמוז תשס"ג (29.7.2003) בקיבוץ רמת דוד. הילד הצעיר במשפחה. אח לזואי.

ריף גדל בקיבוץ רמת דוד שבעמק יזרעאל ולמד בתיכון האזורי "העמק המערבי" שבקיבוץ יפעת השכן. תלמיד טוב וילד שובב, ובקיבוץ כינו אותו "חביב הזקנות". ילד אהוב שעם חיוכו הקונדסי והגומה החיננית בסנטר הפיץ שמחת חיים וטוב לב.

כבר בגיל צעיר מימש בנחישות את שאיפותיו. כשהיה בן ארבע-עשרה עבד כבייביסיטר בשכונה, ובבית הילדים שימש כחונך לילד. הוא חסך באדיקות כל שקל שהרוויח, ובכסף קנה לעצמו טלפון ובהמשך שילם על לימודי הנהיגה שלו.

כנער, ריף התנדב במד"א (מגן דוד אדום) במרחב גלבוע עד לגיוסו, והיה פעיל בתנועת הנוער והמכינה הקדם-צבאית "חמש אצבעות" בזיכרון יעקב. דרור ינאי ראש המכינה סיפר עליו: "הוא הגיע אלינו כשהיה בתיכון, והיה איתנו שנתיים מלאות... בן אדם עם נשמה ושמחת חיים יוצאת דופן. היה לו גם רצון תמידי להשתפר. תמיד תפס את הצוות במכינה ואמר 'תנו לי פידבק. אני רוצה להיות יותר טוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לקחת אחריות'".

בסופי השבוע נהג לעבוד בהפקת אירועים, ובמכינה כינו אותו ״הקיבוצניק הכי תל אביבי שיש״. לצד אהבתו לעמק ריף אכן אהב מאוד גם את תל אביב, ובכלל, את "החיים הטובים": אוכל טוב, בגדים יפים ומוזיקה מגוונת – רוק, מזרחית וישראלית, בעיקר של דודו טסה, שלמה ארצי, מרגלית צנעני ועוד.

נהנה לעסוק בספורט בכלל ובריצה בפרט, אהב את הארץ והכיר אותה דרך הרגליים, תרם והתנדב בכל הזדמנות. צעיר כריזמטי שנכנס עמוק ללב וגרם לאנשים בסביבתו לצחוק עד כדי כאב בטן. המשפט המזוהה איתו היה "לעשות חיים כמה שיותר ולא לנוח", ואת הכישרון שלו לנצל היטב את הזמן הגדיר חברו הטוב במילים: "ריף הצליח להכניס בעשרים וארבע שעות מאה ושבעים שעות".

חברה הגדירה אותו בתור "הכי גבר שאני מכירה. מלא באמת וברגש, ההגדרה לחבר אמיתי".

גם במשפחתו השקיע, וכבחור צעיר, הוא וזואי אחותו גישרו על הפער של חמש השנים שביניהם ויצרו קשר משמעותי, קרוב ועמוק, שאִפשר להם לשתף זה את זו בעובר עליהם ולהתייעץ באופן הדדי.

לפני הגיוס כבר גיבש את תוכניותיו לעתיד. הוא רצה להיות איש ביטחון ב"אל על", לטוס ולראות עולם, שאף להיות יזם בבניית בתים, וגם חלם על זוגיות ועל הקמת משפחה.

ביום 10.8.2023 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת "אגוז" כלוחם בהכשרה בבית הספר לקומנדו בעוצבת הקומנדו. את הטירונות עשה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גולני.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כמה ימים לפני כן, בחול המועד סוכות, ריף יצא ל"רגילה" הראשונה שלו, ואמור היה לחזור לבסיסו בשבעה באוקטובר בלילה. במקום זאת, הוא התנדב לחזור לשם לפני כן כדי להחליף חברים שנשארו שם לשמור.

מתחילת המלחמה יחידתו הגבירה את אימוניה, ולקראת סוף אוקטובר 2023 היחידה שלו הוקפצה לאבטח יישובים ברמת הגולן במשך חודש. אחרי סיום הטירונות הם יצאו שוב ל"רגילה", שבמהלכה ריף ארגן לחבריו ליחידה מסיבה בקיבוצו. תוך כדי המסיבה הודיעו להם שעליהם לחזור למחרת לבסיס כדי להתארגן לכניסה לעזה.

"לפני שהם נכנסו לעזה", סיפר אביו, "אפשרו להם להזמין את ההורים לבקר במתקן אדם. אנחנו היינו בלונדון. ריף התקשר לכל המשפחה, הזמין את כל מי שרק אפשר, והגיעו עשרים וארבעה אנשים מהמשפחה לבקר אותו... בשלישי בצהריים, בשטח הכינוס, רגע לפני שנכנסים לעזה, הוא התקשר אליי. בדיעבד, זו הייתה השיחה האחרונה".

בחודשים הבאים היחידה לחמה ברצועת עזה.

בשבת שישה באפריל 2024, כוח חי"ר מבית הספר לקומנדו של זרוע היבשה ערך פטרול בקרבת בתים הרוסים בדרום רצועת עזה. הכוח נתן מכת אש מקדימה לעבר המרחב ואז התקדם. מחבלים שהגיחו מפיר של מנהרה ירו מקרוב על החיילים, שהשיבו אש וחתרו למגע. ארבעה חיילים נהרגו, בהם ריף.

רב-טוראי ריף הרוש נפל בקרב ביום כ"ז באדר ב' תשפ"ד (6.4.2024). בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבת. הותיר אחריו הורים ואחות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

אחרי שנפל נמצאו מכתבים שריף כתב לפני כניסתו לעזה ובהם הסביר מדוע יצא לקרב: "למה אני מסכן את החיים שלי? עשו את זה לפניי ויעשו את זה אחריי. בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה אני מוכן להקריב את החיים שלי, ובשביל המשפחה שלי כדי שתשב בשקט ובנחת ושהם יידעו שיש מאחוריהם צבא ענק שישמור עליה כל עוד אנחנו על הרגליים".

ספדה לו זואי אחותו: "ריפי, ריף, אח שלי, דם מדמי. כלום ממה שארשום לא יצליח להעביר את הילד קסם שאתה... ילד של אהבת חינם, של מוזיקה, של צחוקים... עצמת את עיניך. באתי להיפרד ממך. נשמתי עמוק ונכנסתי לראות אותך, עטוף בלבן. היית אתה, ריפי שלי, אח שלי, שאנחנו דומים כל כך. ראיתי את הנמשים שלך, את הזקן הארוך שהצלחת להאריך. השיער שלך היה מסודר, הריסים הארוכות שלך, הגומה בסנטר. נישקתי אותך. ליטפתי אותך. בחנתי אותך כדי לא לשכוח שום פרט שלך. היית אתה. אח שלי. כמו שאני זוכרת ומכירה. אני עוצמת עיניים חזק בשביל לזכור את המפגש האחרון שלי איתך. ועכשיו אתה ישן בעולם מתוקן ובמקום טוב יותר. תעשו חיים כל הזמן. אל תנוחו. תהיו ריף".

כתב אביו: "ריף בן שלי, אתה קידשת את החיים. כל רגע היה חשוב. הרי תמיד אמרת לי 'אני אוסף חוויות, אבא, ככה אני חי'. אצלך אלה היו תמיד רגעי שמחה וצחוק... לא ראיתי אותך עצוב. היו לך רגעי משבר, אבל תמיד מצאת את הדרך המהירה לזהות את הרגע הנכון לצאת מזה ולהרים את הראש. והרגע הקטן הזה, שמתווסף לעוד רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, אלה בדיוק החיים.

הרגע הזה שאני מעיר אותך בבוקר עם חיבוק ועיסוי גב. הרגע הזה לפני שאתה יורד מהרכב ונותן לי חיבוק. הרגע הזה שאתה מתקשר ומופיע 'ריף' על המסך. הרגע הזה שאני רואה אותך בא לקראתי. הרגע הזה שאתה שואל 'מה אומר אבא? הרגע הזה שאני אוסף אותך מהרכבת. הרגע הזה שראיתי אותך מתענג על סטייק טוב שהכנת. הרגע הזה, השנייה הזו, שנכנסת הביתה מהצבא. הרגע ששמעתי את הרכב נכנס לחניה באמצע הלילה. הרגע הזה ששרת בקולי קולות במקלחת. הרגע הזה שבאת למקרר ושאלת 'מה יש לאכול?'. הרגע הזה ששאלת שאלות והתייעצת. הרגע הזה שכעסנו. שדיברנו. ששתקנו... ועוד רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, רגע, רגע. אני מתגעגע לרגעים הקטנים האלה ריף".

ריף הונצח באתר "ממוריז+" ובאתר "קווים לדמותם", שבו איירה את דמותו המאיירת צליל רווה.

חודש וחצי אחרי נפילתו, הזמר דודו טסה ייסד את "הפסטיבל של ריף" – מופע לזכרו, שמתקיים מדי שנה.

למד"א נתרמה ניידת טיפול נמרץ על שם ריף.