בן עליזה ושלווה. רמי נולד בבאר שבע בכ"ג בתשרי תשל"ח (5.10.1977). היה בן בכור במשפחה בת שלושה ילדים, אח לאופיר ושירן. הוריו, בני העדה הגרוזינית, נישאו מוקדם, וכאשר נולד הייתה אמו עליזה בת שבע-עשרה בלבד.

בשנות ילדותו הראשונות לא דיבר, ומשהחל לדבר בגיל שלוש לא ניתן היה לעצור את שטף דיבורו. את אמו עליזה הוא כינה 'איזה' וכך אהב לקרוא לה עד יומו האחרון. על הקשר המיוחד בין רמי לאמו היא מספרת: "רמי ידע תמיד 'להרגיש אותי', אפילו מרחוק דרך שיחת טלפון, במילים בודדות".

עד תקופת גן הילדים התחנך רמי אצל סבתו, ודיבר עמה בשפה הרוסית ובשפה הגרוזינית. משהחל את חינוכו בגן הילדים "אתרוג", הצליח ללמוד את השפה העברית בתוך שלושה חודשים והפך לאחד הילדים הבולטים בגן.

רמי היה ילד סקרן ובילדותו אהב לפרק דברים ולהרכיבם מחדש. אביו שלווה סיפר: "עד היום אני תוהה כיצד בגיל צעיר הצליח רמי לפרק ולהרכיב מחדש מכשיר טלוויזיה ישן בצורה תקינה כך שיעבוד".

בתקופת התיכון למד רמי בבית הספר "מקיף ד'" בבאר שבע. אמו עליזה סיפרה כי רמי לא אהב במיוחד ללמוד בבית הספר, וכי במהלך השנים שמעה לא אחת ממוריו כי "רמי אינו ממצה את הפוטנציאל שבו". היא מצידה השקיעה רבות בלימודיו, דרבנה ועודדה אותו להכין את שיעוריו, חזרה והדגישה בפניו עד כמה חשוב ללמוד. שעות רבות הייתה יושבת ושוקדת עמו על שיעורי הבית, ובאחת הפעמים הציע לה רמי בחיוכו הקונדסי: "נו אימא, אולי את תרשמי את התשובות?"...

את זמנו העדיף רמי להעביר בבילויים עם החברים, או בעבודה כמוכר וכמנהל משמרת בחנות בקניון ובאימוני ספורט. הבחירה להתחיל לעבוד בגיל צעיר נבעה מרצונו של רמי לממן לעצמו מותרות ומותגים אותם לא העז לבקש מהוריו. בעבודתו למד להעריך את משמעות הכסף, שעמל רבות להשיגו.

בתחום הספורט התאמן רמי ביידוי פטיש בנבחרת הקדטים של מכבי באר שבע (נבחרת צעירה) ואף זכה בתואר סגן אלוף הארץ לקדטים. אופיר אחיו סיפר כי רמי הצטיין גם בזריקת דיסקוס, וכי היה בחור חזק. לצד הספורט טיפח רמי אהבה נוספת, הוא רקד בלהקות המחול הייצוגיות של העיר, להקת "איילות הנגב" ולהקת "כיסופי הענבר".

על אופיו של רמי בתקופת התיכון ואחריו מספרת אמו עליזה: "חששתי מהימים בהם היה מבלה עם חברים במועדונים, לא תמיד היה קל להחזיר אותו לתלם אחרי בילוי במקום האהוב עליו, מועדון 'הפורום' בבאר שבע". כאשר הביעה בפניו את תחושותיה, ענה לה רמי: "אמא, אל תדאגי, אני לעולם לא אבייש אותך". היא סמכה עליו שידע להבדיל בין טוב ורע ותמיד יבחר בדבר הנכון לעשותו. לימים השלים רמי את בחינות הבגרות במשך תקופה קצרה, בה בחר להשקיע את מירב מרצו וזמנו בלימודים. בכך הוכיח לכולם ובעיקר לעצמו כי אין דבר העומד בפני הרצון.

בני המשפחה סיפרו על רמי ש"החברות הייתה בשבילו ערך עליון". והעיד חברו מילדות, תומר: "רמי אחי היקר... לא כל האנשים זוכים לחברות אמתית כמו זו שהייתה בינינו, חברות שהתחילה אי שם בגן חובה, נמשכה בבית הספר היסודי ועברה לתיכון, לצבא, לאזרחות, להקמת בתינו, בעצם לכל אורך חיינו".

כאשר היה רמי בן שש-עשרה הוא הכיר, במסגרת עבודתו, את העובדת רותם בת החמש-עשרה, לימים - רעייתו. במשך שנה היו השניים חברים טובים. רותם מספרת: "זה לא היה קשר רומנטי... הוא היה בן בית אצלי, אפילו אבא שלי התאהב בו עוד לפני שהפכנו לזוג". הקשר הפך מידידות עמוקה לאהבה רומנטית, שהחברות שהייתה בבסיסה הלכה והעמיקה.

רמי ורותם הרבו לבלות בבילויים האופייניים לגיל הנעורים, נסעו עם הרכב של ההורים לטיולים בצפון ובדרום וישנו באוהלים בשפת הכינרת ובים המלח. רותם מספרת: "לפעמים גם הברזנו מהלימודים, היה הרבה יותר כיף להיות עם רמי מאשר בכיתה", בשנים אלו עוצב הקשר החזק ביניהם ומאז כמעט ולא נפרדו.

בשנת 1996, כשקיבל את צו הגיוס, בחר רמי לשרת כחייל קרבי, הוא שובץ לחטיבת גבעתי ושירת כלוחם ומאוחר יותר כמפקד כיתה. תקופת השירות הצבאי הייתה תקופה מעצבת בחייו והוא פיתח יכולות מנהיגות ועוצמות פיקוד. רמי אהב את השירות הצבאי והיה חדור לשרת את המדינה בנאמנות. שבתות רבות נשאר בבסיס לשמירות ולאימונים.

לאחר השירות הצבאי החליט רמי לעבוד באילת כקב"ט (קצין ביטחון) בבית מלון. רותם הצטרפה אליו ועבדה כמלצרית ויחד הם התגוררו במעונות העובדים. לשניהם היו ברור המסלול בו יבחרו בעתיד, אך לפני שהחלו להתמסד החליטו לצאת לטיול. במשך ארבעה חודשים טיילו בארצות המזרח הרחוק, שם רמי גילה את חדוות הצלילה, התאהב בתחושה שנתנו לו המעמקים ונהנה ממראות עיניו תחת המים.

לאחר שחזרו מהטיול החל רמי ללמוד במכללת "ספיר" וסיים תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול. בתום שלוש שנות הלימודים החליטו רמי ורותם למסד את הקשר ביניהם. הם נישאו ב-28 במאי 2003 באולם "משמר הנגב".

רמי, שאהב את החיים הטובים ורצה ליהנות מעט מחייהם כרווקים צעירים, ביקש לדחות את הקמת המשפחה והולדת הילדים. רמי ורותם החליטו לעבור לעיר אילת, והתייחסו לכך כאל הרפתקה. רותם עבדה בבית ספר תיכון בעיר בתחום החינוך והמתמטיקה ורמי עבד בתחום המלונאות. הם אהבו את הנוף ההרים הנושקים לים האדום וקיוו כי בעיר ימצאו את ההזדמנויות לקידום. במהלך שנות מגוריהם באילת נולדו בתם הבכורה, יובל ובנם הצעיר, יואב.

לאחר תקופה החל רמי לחוש כי עבודתו אינה מספקת דיה והחליט להתגייס לשירות בתי הסוהר. רותם אשתו מספרת: "רמי היה בחור יפה, חייכן ומלא שמחת חיים, הוא הסתדר בעבודה מצוין, כולם אהבו אותו והוא השתלב בעיר ובאווירה החברתית בצורה מושלמת... אבל העבודה דרשה ממנו להקריב שעות רבות, לילות, שבתות וחגים, הוא חש שזה על חשבון המשפחה."

ביולי 2007 התגייס רמי לשב"ס והוצב כסוהר ביטחון בבית מעצר "אילת". תחילה היה תפקידו ללוות עצורים לבית המשפט. מספרת רותם אשתו: "בהתחלה חשבתי שהתפקיד קטן עליו, תהיתי מה הוא מקבל כערך מוסף מעבודתו... ידעתי מי זה רמי, כמה הוא יכול לתרום גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית... החיוך, הנעימות, החום שפורץ ממנו, כל אלו עזרו לו בכל מקום ובכל ארגון אליו היה שייך".

בהיותו אדם אופטימי וסקרן הצליח רמי למצוא את הזוויות שעניינו אותו בעבודה. כך באחד המקרים בחדר המעצר בבית המשפט, הצליח להציל את חייהם של שני אסירים שניסו להתאבד. "לרמי הייתה תכונה מופלאה למצוא בכל מטלה את החלק המעניין והמאתגר ולהיצמד אליו", מספרת רותם. לאחר תקופה נשלח רמי לקורס סוהרים וקורס מש"קים, אותם עבר בהצטיינות. הוא ביצע מספר תפקידים והאחרון בהם סמל משמר בבית סוהר "דקל". תכונותיו בלטו בארגון וניתבו את דרכו לפרויקט "תלפיות" בשב"ס ולמסלול הקצונה.

רמי שמח על הזדמנות לצאת לקורס הקצינים, אם כי בראשו חלפו מחשבות ודאגות כיצד ישפיע הדבר על חיי המשפחה. הרצון להשיב בחיוב לאתגר הניצב בפניו גבר על הלבטים. רמי מצא בקורס עניין גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. מעבר לכך הוא מצא בקורס חברים אמיתיים וטובים לצעוד איתם את הדרך בה האמין.

צוער רמי ישראלי נפל באסון הכרמל.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'. בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

לנופלי שב"ס העניק רב-ניצב אהרון פרנקו, נציב שירות בתי הסוהר, את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם".

ביום שלישי שלפני השריפה הגיע רמי ללון בבית הוריו בבאר שבע, הייתה זו הפעם האחרונה בה ראתה אותו עליזה אמו. באותו ערב נחרט בליבה מראה פשוט ומרגש עד מאוד. שלושת ילדיה, רמי, אופיר ושירן החיילת ישבו בגינת הבית ושוחחו ביניהם. התמונה שנגלתה לעיניה הייתה משפחתית, אווירה של שגרה נעימה ומבורכת. "שנים רבות עברו מאז ראיתי את שלושת ילדי ביחד, שלא באירוע משפחתי עם אנשים סביבם, פשוט כך, כמו שהיו קטנים... זו הייתה תמונה יפה ומרגשת, אושר הציף אותי".

ביום חמישי, יום האסון, התקשר רמי לרותם בשעה 12:30 והודיע כי לא יספיק לעלות על הטיסה המוקדמת לאילת בגלל השריפה בכרמל. הוא סיפר שהם מוקפצים למשימת פינוי אסירים בכלא דמון. בלבה של רותם חלפה מחשבה ש"לבטח נשרפו בכרמל כמה עצים ורמי שלה עכשיו גם רוצה להיות כבאי-גיבור ומספר שכל הכרמל כבר נשרף..." רותם נותרה מנותקת ולא מעודכנת בהתרחשויות עד לפנות ערב, אז התקשרה אליה חברתה הטובה ענת ששמעה על אסון האוטובוס שעלה באש. רותם ניסתה לחייג אל רמי ומשלא נענתה, הציצה בחדשות והבינה כי ייתכן שרמי מעורב באסון.

רמי היה בן שלושים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אחריו אישה, רותם, בת – יובל בת החמש וחצי, בן – יואב בן השלוש, הורים, אח ואחות.

רמי הועלה אחרי נפילתו לדרגת מישר.

רותם אשתו סיפרה: "קל להתאהב ברמי... הוא היה בן זוג מושלם, גבר של אישה אחת, חבר אמיתי, מקשיב ומכיל, יודע להתבונן תמיד על חצי הכוס המלאה, הוא השלים אותי בכל דבר... כל הדברים המשמעותיים שקרו לי בחיים התחילו אחרי שהכרתי את רמי... בעיני הוא היה מטאור, וכבר אמרו לי שמטאורים מקומם בשמים".

אופיר אחיו הצעיר סיפר: "הוא היה אלוף העולם בהכול, אח בוגר מדהים לי ולאחותי... הייתי נשרך אחריו לכל מקום שאליו הלך, נדבק אליו ולחברים שלו... רמי ידע לעשות הכול בגדול והכי טוב שאפשר, לעולם לא היה מתפשר. הוא היה איש שיחה מלא עניין וחוש הומור ותמיד אהבו לדבר אתו".

גונדר משנה באסם קשקוש, מפקד ביס"ר דקל, ספד לו: "רמי ישראלי גויס לשב"ס והחל עבודתו בבימ"ר אילת. מיד בלטו יכולותיו הגבוהות, כישורי המנהיגות שלו ונועם הליכותיו... את כל תפקידיו בשב"ס מילא מתוך מחויבות גדולה לשמירה על ערכי הארגון ומטרותיו. כבוד האדם וחיי האדם היו ערכים עליונים עבורו... המשימות אותן נדרש למלא היו קשות ומורכבות, אך הוא הצליח למלאן במסירות רבה. את אישיותו עטפו ערכים, יושר, אהבת המולדת ואהבת השירות".

לזכר רמי הופק סרטון תמונות המתאר את חייו הבוגרים, הסרטון ניתן לצפייה ביוטיוב. בבאר שבע התקיימה לזכרו אליפות באר שבע הפתוחה בשיתוף איגוד האתלטיקה, מחלקת הספורט של חברת כיוונים ומכללת קיי.

אחיו אופיר כתב שיר לזכרו, אשר הולחן ומבוצע על ידי טל רותם: "... אני לא שוכח אני זוכר / או שרק נזכר / ושוב עולים פניך / אתה כמעט אותו דבר / זה כבר ימים או חודשים / אין תחושה של זמן / אתמול היית כאן איתי / זה נראה כל כך מזמן..."

זכרו של רמי מונצח באנדרטה לזכר הנספים בשריפה בכרמל ביער בית אורן ובאנדרטת חורשת ה-44 בהר מירון.