בן אסתר ומשה. נולד ביום כ"ו בתמוז תשל"ח (30.7.1978) בירושלים. בן זקונים להוריו, אח צעיר לבנצי בן ה-17 ולאסף בן
ה-10.

שחר גדל והתחנך בירושלים, למד בבית-הספר היסודי על שם יהונתן נתניהו ובבית-הספר התיכון "אורט". בבית-הספר היה תמיד פעיל ואיכפתי ובהיותו בעל חוש טכני מפותח הפעיל את מערכות המוזיקה באירועים ואף היה מצלם במצלמת וידאו. בסיום לימודיו התיכוניים, נכתב עליו בספר המחזור: "'זה אבוד - זה הסוף שלי'. אם במקרה שמעתם את המשפט הזה מחוץ לכיתה י"ב 4 תבינו ששחר לפני מבחן והוא מניח שאין לו סיכוי לעבור למרות שבסוף הוא לא יורד משמונים."

מגיל צעיר יצא שחר אחת לחודש עם המשפחה לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה, במסגרת חוג המשוטטים של "אגד". בטיולים אלה רוב הלינות היו תחת כיפת השמים. כבר באותם טיולים התבלט שחר בכושר המנהיגות שלו, כאשר אירגן חידונים ומשחקים לילדים ועזר בהקמת האוהלים ובשאר האתגרים.

את בר-המצווה חגג שחר בעלייה לתורה בכותל המערבי ובחוג המשפחה ושנה לאחר-מכן טס עם אביו לארצות-הברית לטיול קמפינג של חודש וחצי ואמו הצטרפה אליהם לחודש נוסף.

כשנפתח במקום מגוריו, שכונת רמות בירושלים, מוסד "קרן אור" לילדים נכים ועיוורים, שחר היה בין ראשוני המתנדבים לחנוך ילד. כל יום, לאחר שעות הלימודים היה שחר מגיע למוסד, משחק עם הילד שחנך, מטייל עימו בשכונה ומבלה איתו בבריכה שבמוסד אחר.

באוגוסט 1996 התגייס שחר לצה"ל והוצב בחיל-השריון. לאחר אימוני הטירונות והצמ"פ, אותו סיים כחניך מצטיין, נשלח שחר לקורס מפקדי טנקים ובהמשך קיבל זימון ישיר לקורס קצינים. שחר נשאר לשרת בהדרכה בעוצבת "בני אור" בשיזפון בתפקיד מ"מ פלוגה א'. ערן המ"פ כתב עליו: "מ"מ צעיר, איכפתי ושאפתן, מקצועי ומסודר, אשר השתלב במהרה בסגל הפלוגה...", "הדבקות, האיכפתיות, ההתלהבות והמסירות בהכשרת דור המפקדים הבא זרם בעורקיך. ידעתי שיש על מי לסמוך ועם קבלת משימה, תבצע. הערכתי העיקרית אליך נבעה מהיותך מפקד אנושי הדורש, דואג ומטפל בפקודיו. בתחקיר התהפכות טנק ראיתי כיצד אתה רוצה ללמוד, להפיק את הלקחים, על-מנת שאירוע שכזה לא יקרה שוב."

שחר התקדם והיה לסמ"פ פלוגה ג', קמב"צ גדוד בחטיבת "בני אור" ומפקד מתקן "כרמל".

בינואר 2000 התפרסמה בביטאון עמותת השריון כתבה שכתב שחר כשהיה קצין מתקן "כרמל" בעוצבת "בני אור", בנושא קפיצת מדרגה בהכנת מפקדים לשדה הקרב.

שחר חזר לגדוד "הבוקעים" כמ"פ מסלול רחף, מ"פ צמ"פ בגדוד ויצא לקורס מ"פ. עם סיום הקורס מונה שחר למ"פ פלוגה מבצעית "ומפיר אימפריה" ל-3 מחזורים.

באוגוסט 2002 יצא שחר לטיול קצינים מצטיינים בן שבועיים באירופה, "טיול כייפי," כהגדרתו.

ביום כשירות חיל-השריון שנערך בדצמבר 2002 קיבל שחר את המשימה לאמן את חטיבה 401 ולהכין אותה לתחרות. כותב ערן, ששפט בתחרות, "רק על פי הנחישות שהקרנת ידעתי כי 401 הכינה נבחרת שהולכת להילחם על כבודה. בסוף היום הגביע הלך למקום הראוי מכל, וכל זה בזכות הרבה נחישות, מוטיבציה, הכנה נכונה של הכוח ומקצועיות."

כחודש לפני נפילתו הומלץ שחר כקצין מצטיין לטקס מצטייני הרמטכ"ל ביום העצמאות תשס"ג
(2003). שחר לא זכה להשתתף בטקס. בדבריו אמר הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון: "נחשפתי ליכולותיו של שחר לאחר מותו, קצין מעולה שביצע את משימותיו תוך הפגנת דבקות במשימה, חתירה למגע ורוח התנדבות. את כל זה עשה תוך שהוא משמש דוגמה וגאווה לחייליו ותוך טיפול וטיפוח אישי של כל אחד מהם."

שחר נפל בפעילות מבצעית בבית לחם ביום שלישי, י' באדר א' תשס"ג (11.2.2003). מעט אחרי השעה תשע בערב, בסריקה של הכוח, קיבל שחר הודעה על הימצאות רכב חשוד. שחר יצא מיד למקום כשהוא מזעיק חבלנים. הרכב פוצץ בשל חשד שמדובר במכונית תופת. לאחר הפיצוץ נשאר הכוח בפיקודו של שחר בתצפית, למנוע התקהלות סביב הרכב הבוער, מחשש לפגיעה באזרחים. שחר קיבל הוראה לעזוב את המקום עם חייליו. כאשר היה בדרכו לג'יפ המוגן נשמעו שלוש יריות. כדור שנורה ממרחק 30 מטר פגע בצווארו של שחר, שנפצע אנושות ונהרג. ארגון החזית העממית בפיקודו של אחמד ג'בריל לקח את האחריות לרצח. רס"ן שחר שמול הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, והוא בן עשרים-וחמש. הותיר אחריו הורים ושני אחים.

מספר ימים לאחר נפילתו התעתד שחר לחתום קבע ל-6 שנים נוספות ולהתחיל את דרכו החדשה כמ"פ בשיזפון, בסיס ההכשרה לפיקוד של חיל-השריון, ה"דובדבן שבקצפת", ולאחר-מכן לחזור כסמג"ד בגדוד, לצאת ללימודים באקדמיה צבאית ולחזור לוועדת סא"לים.

ביוני 2003 התפרסמה כתבה בביטאון עמותת השריון הנוגעת ליום כשירות חש"ן. בכתבה נכתב בין היתר: "חיילי הצוות של חטיבת "עקבות הברזל" אשר ניצחו ביום כשירות חש"ן אומנו ע"י המ"פ שחר שמול, אשר נפל חודש לאחר-מכן בעת לחימה בשטחים על-ידי צלף פלשתיני."

באותו הגיליון התפרסמה כתבה לזיכרו של שחר, ובה ריאיון שנערך איתו לאחר הניצחון ביום כשירות חש"ן. בתשובה לשאלת הכתב: "יש לך מסר לחיילים שלך?", ענה שחר: "המסקנה של היום הזה היא שהאדם שבטנק ינצח. לא הטנקים אלא האנשים. למרות שלפעמים זה לא נראה ככה, אבל זה באמת כך. ושום דבר לא יעזור."

מתוך דברים שנשא אסף, אחיו של שחר, בטקס זיכרון בשדמה, שנערך חודש לאחר נפילתו: "שחר אהוב שלנו, ימים קשים עוברים עלינו, לא תיארנו לעצמנו כמה כאב אפשר להרגיש... חודש שלם השמים בכו ביחד איתנו, לא הפסיק לרדת גשם כאילו מישהו מנסה לשטוף את המועקה הכבדה שיושבת לנו על הלב... הרבה חום ואהבה קיבלנו בימים האחרונים מהמשפחה ומהחברים. מתוך הסיטואציה העצובה הזאת למדנו להכיר אותך מחדש, כל כך מתאים לך לגרום לזה להתרחש ואז להיעלם. המון אנשים היו אצלנו בבית, באו לכאוב ביחד איתנו. אחד החיילים שלך אמר בחיוך שאם היית יודע שהחיילים שלך יושבים עם המשפחה שלך זה היה מעצבן אותך. היינו במוצב שלך, בנצי כל כך התרגש, רק שם הוא הצליח להבין על איזו אימפריה פיקדת. הזמינו אותנו למפגש מרגש, ראינו את הטנק שלך, את המשרד ואת השולחן עליו ישנת בפעם האחרונה כל כך עמוק, פגשנו שם אנשים מקסימים שיש לך מקום גדול אצלם בלב. שחר, יש לך כשרון לגעת עמוק, בפשטות וברגישות. אנחנו רואים את יהודית ובנות עמדי, את החברים שאספת בדרך, אפשר לטבוע בים הכאב שיש להם בעיניים. אסתר ורוחל הסבתות שלך יושבות ולא מבינות איך השתנו סדרי עולם. שחר, בשבילנו אתה היית ותישאר הילד הקטן, בן הזקונים, האח הצעיר. הילד המקסים מטיולי השבתות עם אמא ואבא, מהנסיעה המדהימה שלכם לארצות-הברית אחרי הבר-מצווה. הכל משתנה עכשיו, רגעי החסד הולכים ומתמעטים. אין מלים שיכולות לתאר באמת את הכאב שכולנו פה מרגישים. אתה חסר לנו מאוד. אוהבים, כולנו."

סגן אבי קורן, סגן מפקד הפלוגה כותב: "שחר, קודקוד שלי, קודקוד ודאות. לא תיארתי לעצמי שככה ניפרד. את הנאום הזה תיכננתי לקרוא בעוד שבועיים במעמד חגיגי בטקס החלפת מ"פים. לפני כמה ימים חשבנו איזה מתנות נקנה לפלוגה כשנסיים תפקיד. אתה השארת את המתנה היחידה שלא ניתן לקנות, את המורשת, את החזון. השארת את רוח הלחימה, האיתנות, החשיבה המבצעית והחתירה למגע. אתה, שלא ידעת פחד השארת את הביטחון והאמונה בקרבנו. פעמים רבות היו בינינו חילוקי דעות אך תמיד ידענו, אני ואתה, שאנחנו הרכב, צוות, שותפים. האחד משלים את השני. ידענו שיחד נעמוד בכל מצב ובכל משימה, אך דווקא בזו לא עמדנו. שחר, אני שמכיר אותך גם בשעות הקטנות של הלילה, יודע כמה אהבת להיות מפקד הפלוגה. כמה רצית בהצלחתה. תמיד, ללא פשרות, דורש את המקסימום, שואף למצוינות בכל משימה. אתה, שיצאת לכל מבצע, נוכח בכל פעילות, שולט בכל הנעשה. אתה, שהצבא, הפיקוד, הפלוגה זרמו בעורקיך, לא התלוננת מעולם, תמיד נחוש לבצע, ליישם. על כל דף וקלסר בפלוגה חקקת: "ומפיר אימפריה תנצח בכל קרב ותוביל בכל מצב בזכות מפקדים עצמאיים, לוחמים איתנים ורוח לחימה פלוגתית.' ואתה, שמביט עלינו מלמעלה יודע שכך היא האימפריה אותה בנית. ואותה אימפריה מפוארת עומדת כאן היום ומרכינה את ראשה, מבכה אובדן מנהיגה. דע לך, שהרוח שהנחלת והלוחמנות שהנהגת הם שעוטפים אותה ונותנים לה את הכוח לשוב ולהגן על המולדת. אתה היית המגן שלנו. מגן ומגונן על כל חייל שטעה, דואג לכל בעיה, מגבה כל מפקד. הותרת אותנו חשופים. מעטים יודעים איך הגנת על הפלוגה כאשר מעדה. תמיד המג"ד היה אומר לך: 'אני מוותר לכם אבל שהחיילים שלך יידעו כמה נלחמת בשבילם.' ואתה צנוע, מעולם לא התרברבת, רק חייכת חצי חיוך כמו שרק אתה יודע והמשכת הלאה. 'תודיע לכולם שאני מגיע ראשון לקו עמדות ומתחיל לירות, אני לא מחכה לאף אחד,' כך היית אומר. כל מי שהיה במחיצתך יותר מ-5 דקות יבין את העוצמה של המשפט הזה. משפחת שמול היקרה, קשה לנחם בעוד אנו איננו מתנחמים. דעו! שחר הוא בנכם אך לנו הוא אב, מפקד, חבר ומורה דרך. לעד נזכור ולא נשכח את הציונות והלוחמנות, הערכיות והחיוך שאיפיינו אותו. קודקוד כאן משנה! בשמי, בשם החיילים, הלוחמים והמפקדים אני נפרד ממך כאן היום בעצב ובכאב ומבטיח שלנצח אחי אזכור אותך תמיד, יהי זיכרך ברוך."

צביקה, מג"ד "הבוקעים", כותב על שחר: "...זה שלוש שנים שאתה ואני ביחד. בצבא, בטלפון, ביומיום. אתה שחר שתמיד חייכת, תמיד התנדבת, תמיד הולכת, אתה... למה דווקא אתה? שישה שבועות שאנחנו בגזרת עציון ואתה פורח. מבין את המשימה, חוסם צירים, 'מגן על ירושלים', מכיר את בית לחם כמו את כף ידך. אין מבצע שאתה מפספס, תמיד בראש-מוביל. והפלוגה "ומפיר אימפריה" - הפלוגה שהיתה בשבילך מרכז העולם, 'הספלים, הסטיקרים, העטים', מה לא, העיקר שכולם יידעו מי זו פלוגה ו'. שחר, במשרדך תלויה האימרה של בן גוריון: 'תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך' - אתה, שחר, היית הראוי מכולם. אתמול אחר הצהריים דיברנו במשרדך על התפקיד הבא שלך - מ"פ קמ"ט, שהיה בשבילך הגשמת חלום, ויישאר תמיד חלום. אנחנו לוחמי משפחת "הבוקעים" נמשיך בדרכך ליזום, להיות תמיד ראשונים וכמו שתמיד אמרת בישיבות, להיות 'Number one'... שחר, אחי, יהי זיכרך ברוך ונוח על משכבך בשלום! שלך המג"ד שאוהב אותך יותר מכולם."

הספד המח"ט: "שחר, איך לתאר אותך?... החלטתי לתאר אותך בעזרתך. אתמול בשעת לילה מאוחרת, באשמורת השלישית, ישבנו צביקה המג"ד, המ"פים ואני ודיברנו עליך בשתיקה כואבת. על השולחן היתה מוטלת פקודת מבצע שכתבת לפני יומיים. בראשה היה כתוב: '"ומפיר אימפריה" תנצח בכל קרב ותוביל בכל מצב בזכות מפקדים עצמאיים, לוחמים איתנים ורוח לחימה פלוגתית.' כך כתבת ובעצם תיארת את עצמך. דיברת על ניצחון, עצמאות, איתנות ורוח לחימה. לכל אלה הייתי מוסיף עליך: אהבת המולדת, אומץ לב, תמימות טהורה ובמיוחד רעות וחברות.

"אחר כך נסענו לשדמה לדבר עם הפלוגה. לא היית קל איתם, לא התפשרת בשום תחום. כשעמדתי מולם ראיתי בעיניהם את אובדנו של המפקד, מפקד מוביל ומתווה דרך, אבל ראיתי עוד דבר: חבורת לוחמים שאיבדו אבא גדול, אבא שלא חסך שום מאמץ למענם. שחר, בחרתי בך להיות מפקד קורס מפקדי הטנקים של החטיבה ולא בכדי. מצאתי בך את המחנך והמעצב שיבנה את המפקדים הבאים של חטיבה 401 בדמותו. יהי זיכרך ברוך."

אורלי, שכנה וחברה קרובה של שחר, כותבת: "כבר שנה ששנתי נודדת. היה לי אח וחבר, 'צלול היה קולו, צלולות היו עיניו, הקרב נדם ואינו קרב הוא אל השער'. מלים אינן מספיקות לי ולעולם לא תספקנה לתאר מיהו שחר בשבילי ובשביל משפחתי ומהו גודלו של החלל שמצא את דרכו לחיינו ונטמע שם לנצח נצחים... שחר הוא חלק נכבד מאוד ובלתי נפרד מילדותי, בגרותי וחיי... שחר ואורלי נשארו כגרעין שאינו עוזב עם בגרותו, להיפך, גרעין שגדל, צומח והופך לדבר יפה ואמיתי, מילדותנו, לנעורינו ובגרותנו הסופית. שחר הוא חלק מהגרעין ולכן כשהפסיק לגדול, לצמוח, לאהוב, להרגיש ולחיות, חלקו השני אינו יכול להתקיים יותר בצורה תקינה, חלקו השני גוסס. מהפגישה הראשונה שלי איתו, שנת 84', ידעתי והרגשתי ששחר הוא חלק מהמשפחה, וכך גם הרגישה משפחתי. אני הייתי אחותו, הוא היה אחי, ללא קשר דם, ללא הורים משותפים, אך כמשפחה אחת. במשך הזמן, נוצרו לנו בדיחות פרטיות משותפות, כינויי חיבה רבים, משפטים פרטיים ודברים שעשינו יחד. התרגלתי להיות לידו, ובסופי שבוע כשנסע לטיולי חוג המשוטטים, התגעגעתי אליו וחיכיתי לשובו. אני עדיין מחכה, ואחכה כל חיי... משפחת שמול היקרה שלנו, אתם חלק מאיתנו, חוברנו יחד ומודה אני על כך שהפכתם לשכנינו. הענקתם לי את המתנה היפה ביותר בעולם כולו, מורשת שלמה של חברות אמיתית ואהבה גדולה. מעטים האנשים בעולם שחווים בחייהם טעמה של אהבה טהורה, אהבת אמת, ללא צביעות, קנאה, רוע ושנאה. אני גאה להיות חלק מכזו אהבה עצומה, אהבה ללא תנאים, חלק משלם, לנצח. לא היה לי מעולם, ולא יהיה אדם שיתפוס את מקומו בליבי ויהיה לי לחבר כמו שחר. שחר יש רק אחד, ולשחר מסרתי את ליבי לתמיד. שחר לעולם איתי, בין אלה החיים, ואני לעולם איתו, בין אלה שאינם, 'כי רעות שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח'! אוהבת עד אין קץ."

ביום השנה לנפילתו של שחר, נערך לזיכרו טקס ב"יד לשריון" בלטרון, בהשתתפות בני המשפחה וחברים.