בנם של אורלי ודוד. נולד ביום כ"ג בחשוון תשס"א (21.11.2000) בקיבוץ מירב שבגלבוע. אח לרועי, אסתר ושחר, המבוגרים ממנו, וישי הצעיר ממנו.

שמו נגזר מראשי התיבות "שיוויתי ה' לנגדי היום" (בעקבות הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", תהילים טז, ח), ומעיד על לידה מורכבת שבסיומה נס. יוסף – על שם סבו.

שילה גדל והתחנך בקיבוץ מירב. למד בבית הספר היסודי "שק"ד" (שיתופי, קיבוצי, דתי) בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן, והמשיך בו את לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון ("שק"ד דרכא").

היה ילד ונער מלא אנרגיה ושמחת חיים, עסוק תמיד, חכם, סקרן, חוקר ומתעמק במגוון נושאים. מילדות עסק ביצירה – צייר, פיסל בקרמיקה, גילף בעץ ואף ניגן בקלידים, ובתיכון בחר במגמת אומנות ועיצוב. בעיזבונו נותרו ציורים רבים, איורים וגילופים.

בצד כישרונו האומנותי היה ספורטאי מצטיין, שהיה נחוש להשקיע בכל פעילות ספורטיבית שבחר: הצטרף לקבוצת כדורסל, השתתף בחוג כדורגל, גלש בים, ובתיכון שחה במסגרת תחרותית ואף זכה במדליות. הצטיין גם בסקי והחליט להתמקצע בסנובורד, רכש ציוד משובח ושכלל את המיומנות.

אהב מאוד טבע וחיות, והכיר כל פינת חמד במעיינות של עמק בית שאן. ימי שישי הוקדשו לטיולים עם אחיו ישי וחברים. את חוויותיו תיעד בתצלומים ובסרטי טבע.

היה חניך של שבט "מורשה" בתנועת הנוער "בני עקיבא" בקיבוצו, ובהמשך הדריך בשבט "נבטים" בקיבוץ השכן, מעלה גלבוע. אהב את המפגש עם אנשים חדשים, את ההשקעה והאחריות, ואת הקשר עם החניכים.

כנער מתבגר התחבט בשאלות על מהות החיים, על ייעודו בעולם הזה ועל מעשיו בעתיד. סיפר הרב איתן צוקר, רב הקיבוץ מירב, על השיחות שניהל עימו: "נפגשים בשבילי השכונה, חיבוק, דיבור קצר, ואז בתחילת כיתה י"ב, 'הרב, אנחנו צריכים לדבר על שנה הבאה'. 'בשמחה', עניתי. 'מה הכיוון?' אתה מתחיל להסביר לי, ואני מתחיל לצחוק, וגם אתה, כי אתה רוצה משהו בלתי אפשרי, אבל משהו מתוק. אני שולח אותך לעשות שיעורי בית, לצמצם את האפשרויות, ופעם שנייה נפגשים, ואתה טיפה יותר מציאותי, ושוב אנחנו צוחקים, כי בשבילך צריך לברוא משהו מיוחד".

במרכז עולמו עמדו האהבה למשפחתו ולחברים שאסף לאורך חייו, ושמר איתם על קשר הדוק. שילה, עם הגופייה הנצחית והקמע של ר' נחמן שלא ירד מצווארו, היה איש של אנשים, אוהב אדם באשר הוא. רוחב לב, עזרה לזולת ורגישות לחלשים היו חלק מאישיותו הבוגרת, המתחשבת והאכפתית. רבים אהבו אותו אהבת נפש, את הבחור המצחיק והכריזמטי, שלא משעמם איתו לרגע – מגנט חברתי.

סיפר אחיו הבכור, רועי, על אישיותו מלאת החיים: "הלב הענק והחם שלך גרם לך להרגיש הכול, לשים לב לכל ניואנס אנושי, ולחוות את החיים בעוצמה מטורפת. שמחת, צחקת, נעלבת, כעסת ואהבת בווליום גבוה, וזה לא תמיד היה קל".

עם סיום לימודיו בתיכון התקבל ללימודים במכינה קדם-צבאית דתית, "קשת יהודה", במושב קשת ברמת הגולן. שם עבר תהליך מכריע לגבי עתידו, והעמיקה אהבתו לעם ישראל ולארץ ישראל. מתוך הבנת האחריות ותחושת השליחות התגבשה אצלו ההחלטה להיות לוחם בצה"ל.

בעקבות החלטה זו עבר ניתוח לייזר להסרת משקפיים, ולאחר תקופת התאוששות התגייס לצה"ל ב-23.3.2021. ניגש למבדקים בסיירת גבעתי ועבר אותם בהצלחה. שירת בסיירת כמפקד כיתה ו"נגביסט" ("נגב" הוא מקלע קל אוטומטי להסתערות, המאופיין במשקלו הכבד).

גם בשירותו הצבאי באו לידי ביטוי התכונות האופייניות לו: אחריות, אומץ, יושר, עזרה לזולת ואהבת הארץ. לאורך שירותו השתתף באירועים מבצעיים מורכבים, ותמיד היה ראשון להתנדב ולהילחם. חתר למגע ולביצוע מקצועי והיה אחראי ורציני. ברוחב ליבו דאג גם לבעלי חיים שנתקל בהם בשירותו: היה קם באמצע הלילה לטפל בכלבים עזובים, ופעם אחת, אחרי משימה, אסף בז פצוע, דאג להאכיל אותו והזעיק את האנשים שאמונים על הטיפול בו.

סיפר נתנאל, חייל בודד וחבר של שילה: "שילה היה בא ואוסף אותי לקנות מצרכים לשבת בימי שישי, כי לא היה לי זמן לקחת את האוטובוס הלוך וחזור, ולא היה לי מישהו שיעזור לי. הוא היה חוזר איתי הביתה ועוזר לי לעשות כביסות, ואפילו לנקות את השירותים. אין אף אחד אחר שהיה עושה דבר כזה, ושילה כן. כי הוא היה אדם חסר אנוכיות, הוא היה מודל לחיקוי. המודל שלי לחיקוי".

מפקד סיירת גבעתי, סגן-אלוף זיו, תיאר את שילה ושירותו: "היית איש של אמת, אמרת כל שעל ליבך באופן הישיר ביותר. ביצעת כל משימה עד הסוף בהגדלת ראש ובבגרות. עבור חברך לצוות ולפלוגה היית חבר טוב, מכיל, קשוב ודואג. תמיד חיפשת לתת יותר ודאגת להרמת המורל. על אף האתגרים הרבים עימם התמודדת, המשכת בביצוע המשימות על הצד הטוב ביותר והתמודדת עם הקשיים בעצמאות ובצניעות רבה".

בחודשים שנותרו לו עד שחרורו משירות סדיר שקל את עתידו המקצועי. התכוון להשתלב באחת היחידות הביטחוניות, וכבר פנה לאיש ביטחון כדי שיסייע לו. אך התכנונים לא יצאו לפועל והתקוות התבדו.

בשישה ביולי 2023, אחר הצהריים, ניסה מחבל לחדור ליישוב קדומים שבשומרון. שילה וחבריו לצוות הוזעקו למקום. המחבל המשיך בנסיעה בכביש 55, ובשעה 15:45 ירה ופגע בחייל אחד – שילה. המחבל נמלט מהמקום ברכבו וחוסל בידי חיילי הצוות.

סמל ראשון שילה-יוסף אמיר נפל בפעילות מבצעית בקדומים ביום י"ז בתמוז תשפ"ג (6.7.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "בן, אח, נכד וחבר אהוב, איש אמת. התמסר למשימה, לערכים ולהגנה על העם והארץ".

ספדה אימו אורלי: "גיבור שלי, אהוב שלי, אתה יודע איך מרגישה אימא שלקחו לה את האוצר היפה, הטוב, האהוב ביותר? אתמול אני הבנתי והכרתי את ההרגשה, אתמול הרגשתי איך שואבים ממני את נשמתי, את שמחתי, את שארית כוחותיי. קשה מאוד להחזיר את הפיקדון הכי חשוב שקיבלתי. עשרים ושתיים שנים של צחוק, אהבה וחיבוקים. לימדת אותנו אהבה מה היא. אהבה לבית, אהבה להורים, אהבה לאחים, אהבה לחברים, ובעיקר אהבת המולדת. אותה הכי אהבת! למענה היית מוכן לוותר על הכול, אפילו על החיים שלך. שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר, בטח שלא אצלנו. חרב עלינו עולמנו בי"ז בתמוז. כן, ממש באמצע התמוז, אבל כפול נפל עלינו, לאומי ופרטי. איבדנו את הנסיך זהוב השיער שלנו, עם החיוך הקסום והלב הענק. רק ניתן ומייד נלקח".

ספד אביו דוד: "אהוב ליבי מחמד עיני. איך ממשיכים הלאה בלעדיך? אוצר יקר ומלא שמחת חיים. שילה יקר. תמיד היית ראשון לעזור ואחרון לעזוב. אהוב היית על המשפחה והחברים. נוכחותך הציפה בשמחה את כל סביבתך. גם בלכתך לקחת את המשימה וחתרת ראשון למגע, וכך ספגת את האש. שילה אהבת חיי. במותך ציווית לכולנו את החיים. לעולם תישאר בליבנו".

ספד אחיו הבכור, רועי: "שיל, בשנים האחרונות ראיתי אותך מתבגר, בוחן את עצמך מבפנים ומבחוץ ונאבק, בטוטאליות ובלי פשרות, להגדיר מחדש את הגבולות של עצמך ולהפוך לאדם טוב יותר בכל המישורים, בתהליך שליטש אותך ליהלום שאתה היום. לאורך התקופה הזאת יצא לנו לשבת שעות על גבי שעות, רגע לצחוק עד דמעות ורגע לדבר לעומק – על נפש, על מורכבות, על חלומות, ועל כאב. בשנים האלה גיליתי אותך מחדש כאח, חבר ומורה דרך".

ספדה אחותו אסתר: "האמת, לא הופתעתי שככה תעזוב אותנו. ככה! בלהציל את האחר. ברור. תמיד אתה מציע את עצמך לכל דבר. תמיד עוזר, תמיד תומך בכולם! שילה לא היה אמור להיות שם בזמן הפיגוע. הוא הציע את עצמו רק כדי להישאר עוד קצת ולעזור בפעילות. הקב"ה בחר בך להיות שם. בזמן הזה. כדי לקחת אותך! כמובן. לוקח רק את הטובים, את המלאכים! ואנחנו? נשארנו עם כל הכאב פה למטה".

ספדה אחותו שחר: "תודה שלימדת אותי מה זו שמחת חיים ואהבת אדם אמיתית, בלי לשפוט. לימדת אותי על דאגה, להורים, למשפחה, לחברים, לסבתא. תודה על שהוכחת לי שאפשר להתגבר על כל מכשול, פנימי או חיצוני, ולהשיג כל מטרה. את כל אלה אני לוקחת איתי".

ספד תת-אלוף אליעד מואטי, מפקד חטיבת גבעתי ותושב קיבוץ מירב: "מספר פעמים בשנה האחרונה אמרת לי שצריך לשבת לקפה. כאשר לא הצלחנו בגלל אילוצי לו"ז, פנית אליי טלפונית לגבי אחד הנושאים הדחופים שעליהם רצית לדבר: סיוע לחבר, חייל בודד, שהמפקדים לא היו נגישים לו, ולא הצליחו להבין את הסיטואציה המורכבת. כמה היה חשוב לך לעזור, כמה התאמצת למען האחר. הרצון לסייע לחבר גבר על הרצון ללבן סוגיות אישיות שלך. על חברך הצלחנו לדבר. אולם על הנושאים האחרים – תחושות אישיות שלך, מורכבויות מול המערכת, מחשבות על העתיד שלאחר הצבא, על המשך שירות ביטחוני – על כל אלו לא הספקנו להרחיב ממש. את השיח על הנושאים האישיים שלך דחית ותיעדפת פחות מאשר סיוע לחבר במצוקה. כזה היית. שילה, אני גאה שהייתי מפקד שלך. גאה בך על הישגיך הרבים בזמן כל כך קצר ... גאה בך על שבחרת להיות לוחם שמגן על אחרים ללא תמורה, אוהב העם והארץ".

ספד חברו אלקנה: "תמיד ביקשת להבין מה האמת, מה התורה רוצה מאיתנו, מה ה' רוצה מאיתנו. לא ברחת ממה שהנשמה צעקה לך. זה שהיום ה' מתפאר בך, זה בדוק. כי נתת את החיים לארץ ישראל. אבל גם בחייך ה' התפאר בך בכל רגע ורגע מהם".

כתב יהל, חבר ילדות, באזכרה במלאת 30 יום לנפילת שילה: "אנשים צריכים להבין, שאין ולא יהיה כמוך. הכוונה שלך, הלהבה שהשתקפה באותן עיניים נוצצות, שהשאירה רושם עז במפגשים איתך, היא פשוט לא תכבה! לא כי נתאמץ לשמור עליה דולקת, אלא שפשוט יש דברים כאלו, שנדלקים ומאירים את העולם, וברגע שנדלקו, כבר לא יוכלו לכבות".

ספד הרב איתן צוקר, רב קיבוץ מירב: "עלית בסערה השמימה בין פרשת בלק לפרשת פנחס. בלעם בא לקלל ונמצא מברך. 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר כד, ה), 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל' (במדבר כג, כא), 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' (במדבר כג, כד). הוא מתאר את עם ישראל, ואני במילים אלו מתאר אותך. 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב' – שנים רבות אנחנו שכנים, מיום הולדתך, וטוב לנו יחד, מילדותך ועד שנהיית איש. תמיד חיוך על השפתיים, תמיד מילה טובה. חבר אמיתי של החברים שלך. לב טוב. הבית שלכם התעורר לחיים כשבאת מהצבא. כולם שם. כיף להיות חבר שלך. 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' – תמיד ראית טוב, כולם ידעו שאפשר לבקש ממך כל עזרה, כי נתת הרגשה שזה ממש לא קשה לך. 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם' – ואכן קמת כלביא".

לעילוי נשמת שילה נכתב ספר תורה, תרומה של אדם זר שתמונתו של שילה ריגשה אותו. בתום שלושים ימי האבלות הוכנס ספר התורה לבית הכנסת הספרדי בקיבוץ מירב, שקיבל את השם "משכן שילה".

לזכר שילה קמה יוזמה הקשורה בערך הנתינה שאפיין אותו: בקיבוצו נאפו אלפי עוגות, כבר בזמן השבעה, וכל היוצא בשער הקיבוץ קיבל שתי עוגות עם כיתוב לזכרו – עוגה אחת נועדה למקבל, ואת השנייה היה צריך להעניק לאדם אחר.

במקום נפילתו, ליד היישוב קדומים, הקימו חבריו אנדרטה בצורת מגן דוד ובתוכו השם שילה; בקדומים נשתלה חלקה בשם "נחלת שילה"; במכינה "קשת יהודה" הוקם גמ"ח תפילין לזכרו; כמו כן, אומנים גילפו בית מזוזה עם שמו, הוזמנו חולצות שעליהן הודפס המשפט הידוע של שילה, "אוהב אתכם בערימות", ובפייסבוק הוקם דף לזכרו, "בדרך שילה".

ליאור שפיר מקיבוץ מירב כתב, הלחין ושר את השיר "עד כי יבוא שילה", הפותח במילים: "עלם חמודות נפל / על אדמה ספוגת דם / בת שנות כיסופי עם / לוחשת שמו של חייל // כחנה בלחישת תפילתה / מתי תלד / מתי יופיע עת קיצה / עד מתי תשפל קרנה / כי בא מועד // קול דמי אחינו תובע שיבת עוז רוחנו / לשוב אל ארצנו לזקוף קומתנו / עד כי יבוא שילה / ויביא נחמה לשברנו / עד כי יבוא שילה ויביא נחמה לשברנו". השיר ניתן להאזנה ביוטיוב.

לזכרו נכתב שיר נוסף: "אני יודע, אי אפשר לבחור / אבל אנ'לא רוצה להיות גיבור / ולא לראות את אבא מתייסר שם / אנ'לא רוצה עיטור ולא גבורה / ולא לחזור בתוך ארון קבורה / אני רוצה להיות איתכם עוד קצת היום // אבל באדמה הזאת / חיים כאן משתנים מהר / ואם לתופת, אז אני ולא אחר / ובגלגול אחר אני מטייל כאילו אין מחר / אך בשבילי זה כנראה / קצת מאוחר // הלוואי וכל זה לא היה לשווא / ושהלב של אימא לא יכאב / אולי עכשיו אבין את אלוהים למעלה / ואם אפשר אז אל תיפלו לעצב / כי מה זה ישנה עכשיו בעצם / וגם מכאן אוהב אתכם בערימות // אבל באדמה הזאת ... // אל תקראי לי לא גיבור ולא אמיץ ולא חלל / כי רק רציתי להיות חייל".