בתם של עינת ופנחס. נולדה ביום י"ח בכסלו תשס"ד (13.12.2003) בנתניה. אחות לעדי, צחי ושרון.

שיר גדלה והתחנכה בנתניה. למדה לימודי יסודי בבית הספר "אלומות", המשיכה ללימודי חטיבה ב"בית הספר לתעופה ולחלל אורט ע"ש אלתרמן" וללימודי תיכון ב"קריית חינוך אורט יד לבוביץ'" בעיר במגמת ספורט. תלמידה חרוצה והישגית, חתרה למצוינות. סיימה את לימודיה בכיתות השונות בהצטיינות וקיבלה תעודת "מצטיינת רב-תחומית" בתיכון.

ספורטאית מעולה, התמחתה בריצות ארוכות ובנעוריה הוסמכה להדריך בחדר כושר.

מעת לעת עבדה כסייעת בגני הילדים ובצהרונים לצד אימה, מבקשת לקנות לעצמה עצמאות ולהרוויח דמי כיס.

אהודה על חבריה, חברותית ונעימה, סייעה למי מסובביה שהתקשה בלימודים וזאת בשמחה וללא שיפוטיות. בזמנה הפנוי נהנתה לקרוא ולהעשיר את עולמה, חלמה להיות רופאה כשתגדל. אוהביה תיארו אותה כ"אישיות מדהימה שתמיד הייתה שם בשביל כולם, עזרה ותמכה. הכי מצחיקה בעולם, הביאה אור וחיוך לכל מקום".

המוטו לאורו חיה היה ״מה שלא תעשה, עשה למען״ וכך היא נהגה, קשובה ורואה את האחר.

רגישה מאוד, לעיתים העלתה תחושותיה על הכתב. אחד מכתביה שכותרתו "מה עובר עלייך שיר?" עסק בצער שחשה על אובדן חברתה הקרובה לצד האופטימיות שפעמה בה, וכך בלשונה: "איך מסבירים למישהו מה עובר עלייך כשאת בעצמך לא יודעת? התקופה האחרונה הייתה התקופה הכי טובה שלי ואז הכול התנפץ לי ברגע. החיים שלי מושלמים, זה נכון, מעריכה כל דבר הכי קטן בהם, אבל זה לא עוזר לי להרגיש יותר טוב עם עצמי... אני מכחישה את המוות של ים כי אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה שחיים של ילדה בת תשע-עשרה, ילדה בגילי, שאשכרה ראיתי גדלה, הפסיקו ברגע, ושלי ממשיכים כרגיל... אני מרגישה לא שיר. שיר רגילה לשמוח ולחייך, לא משנה מה קורה ופתאום הפכתי להיות מישהי שמורידה לכולם את החיוך, לא מכוונה, פשוט מדאגה עליהם... אופטימיות ושמחת חיים הם הדרך שלי, לא משהו שאי פעם אני אעלים מעצמי. חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך הלאה". לאחר נפילתה ציינו בני משפחתה כי הם רואים במשפט הסיום במכתב מעין צוואה רוחנית שהותירה אחריה עבורם.

הקשר שחלקה עם בני משפחתה היה קרוב ואוהב, אחיה סיפרו על חברות עמוקה ופתיחות ששררה ביניהם. כונתה על ידם – "שרשורה", "שרה" או "רה".

ביום 25.8.2022 התגייסה לצה"ל ושובצה לשירות בפיקוד העורף. סיימה טירונות בהצטיינות והחלה הכשרה לתפקיד סמלת מבצעים בבית הספר לפיקוד ומקצועות העורף. הייתה חיילת מסורה ומקצועית מאוד. במהלך הקורס מפקדיה גילו שהיא ספורטאית מקצועית ומאמנת מוסמכת בעלת כישורי הדרכה מעולים, וביקשו כי תעביר את תרגילי התעמלות הבוקר לחניכות.

עם סיום הקורס שובצה לתפקיד סמלת מבצעים במחוז דרום של פיקוד העורף בבסיס "אורים" ליד קיבוץ רעים, בגבול רצועת עזה. השתלבותה בבסיס הייתה מהירה, היא הבריקה בתפקידה ואף קיבלה תעודת הצטיינות על פועלה והייתה מיועדת לצאת לקורס קצינות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 , בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בסוף השבוע של שמחת תורה הייתה שיר בבסיס. כשהחלה המתקפה הגיעה אל החמ"ל (חדר מלחמה) שנחשב למקום המוגן ביותר בבסיס. היא ביצעה את תפקידה בקור רוח, הקפידה על דיווחים מדויקים בקשר וכל העת לא הפסיקה לתמוך בחבריה ולהרגיע אותם .

כשחברתה הקרובה נורתה, היא הרגיעה אותה, עשתה לה חוסם עורקים והמשיכה לבצע את משימותיה. עם חדירת המחבלים לחמ"ל לא איבדה את עוז רוחה, ויחד עם הקצינה לצדה פתחה באש לעבר המחבלים. לאחר שנורתה ונפלה, הצליחה להציל בגופה שתי חיילות.

רב-טוראי שיר (שרשורה) שלמה נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת תשע-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותירה אחריה הורים, אחות ושני אחים.

לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל.

ענת אימה נפרדה ממנה באמצעות כתיבת שירים פרי עטה, ואלו קצת מילותיו של שיר שכתבה: "העולם ממשיך ולא עוצר / איך העולם ממשיך ולא עוצר / ואיתו הכאב, כן איתו הכאב. / העולם ממשיך, אנשים גדלו, / ואת תישארי לעולמים / שיר שלי, לנצח צעירה. / אלוקים מתי הכאב ייפסק? / אומרים, שם למעלה ניפגש. / לאבד ילדה זה לא פייר / זה לא פייר. / ממשיכים לעשות את מה שאהבת / ממשיכים להנציח את שמך / ממשיכים להעסיק את עצמנו וזה לא הולך / ... / היי אימא,/ העולם ימשיך /לא יעצור / .../ ואני כאן ממש לידך, לא משה לרגע ממך, / לא בחרתי להיות גיבורה, / רק רציתי להיות לך ילדה. / אוהבת..."

משפחתה הנפיקה מדבקות לכלי רכב עם הכיתוב "מה שלא תעשה, עשה למען" שהיה המוטו שלה, חילקה חנוכיות לזכרה בחנוכה תשפ"ה ולקראת חג הפסח תשפ"ה רכשה הגדות וסידורים עם שמה עם הכיתוב: "מוקדש לעילוי נשמת שיר שלמה בת ענת שנרצחה בעת מילוי תפקידה על הגנת המדינה".

אחיה צחי סיים את מסע הכומתה במג"ב (משמר הגבול) במהלכו שלף שלט גדול לזכרה באומרו: "היה לי חשוב שהיא תהיה איתי במסע... הרגשתי שאחותי ממש צעדה איתנו".

תיכון אורט יד לבוביץ' בו למדה ערך פעולות הנצחה רבות לזכרה, ובכלל זה הקמת פינת הנצחה עם פרטים על חייה ומתכון הפנקייקים שלה. ביום הולדתה ארגן צוות בית הספר יום ספורט לזכרה ובכוונתו לקיים את האירוע מדי שנה.

שיר מונצחת באתרי ההנצחה memorycode ו- womenwarriors שם ניתן לקרוא עליה ולמצוא תמונות וקטעי וידאו מתחנות חייה השונות. שיר לזכרה בביצועו של אלון בובר זמין לצפייה באתר יוטיוב.

שיר מונצחת באנדרטת חללי פיקוד העורף הניצבת בבסיס ברמלה.