בנם של גניה והלל. נולד ביום כ"ה באייר תרצ"ו (17.5.1936) בחיפה. ילד שני במשפחה, אח לצפרירה, עוזי ודוב קיש – אחיו המאומץ.

שלום קיבל את שמו מתוך התקווה לשלום בימים של מאורעות דמים בארץ ישראל. הוא גדל והתחנך ביבנאל ובהמשך בקיבוץ רמת דוד. ב-1952, אחרי הפילוג בקיבוצים, עברה המשפחה לקיבוץ יפעת.

לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי, למד ב"בסמ"ת – בית הספר המקצועי-תיכוני להנדסאים וטכנאים מוסמכים" בחיפה.

כנהוג באותם הימים בקיבוצים, מגיל צעיר למדי נהג על טרקטור במסגרת עבודות המשק של הקיבוץ, ובאחד מטקסי חג השבועות נבחר להוביל את כל שיירת הביכורים.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד הנח"ל המוצנח במסגרת חטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. לאחר שסיים מסלול לוחם וקורס קצינים, מונה לתפקיד מפקד מחלקה.

במלחמת סיני שפרצה באוקטובר 1956 לחם ופיקד מול הכוחות המצריים. השתתף בקרב המיתלה בו ספגו כוחותינו אבדות רבות. אחד הנופלים היה בן דודו, טוראי אילן קרן-צור. בתום המלחמה אמר שהוא עצמו ניצל בנס.

כחודש לאחר המלחמה יצא עם פקודיו לאימון בבסיס האימונים הפיקודי (בא"פ) "לכיש" הסמוך לבית גוברין. בעת תרגולת השליך אחד מחייליו רימון יד בכיוון ההפוך לנדרש, ושלום נפצע. רסיסים פגעו בעמוד השדרה הצווארי שלו, והוא הובהל ישירות במשאית לבית החולים "הדסה" בירושלים.

תחילה טופל במחלקה הנוירוכירורגית ועבר כמה ניתוחים, וכעבור זמן קצר הועבר למחלקת השיקום, כשהוא סובל משיתוק חלקי ומרותק לכיסא גלגלים, עם קשיים רבים בתפקוד. לא קל היה להתאושש מהטראומה שעבר, אבל שלום הבין שעליו להתמודד עם המצב ולנסות להקל על עצמו, הודות ליצירתיות שלו ולידע שרכש בלימודי התיכון, שרטט ותכנן לעצמו ולאחרים מכשירי עזר לשיפור תפקודו.

בשל הידע השיקומי המועט בתקופה זו בישראל, לאחר שהשתחרר מבית החולים טס לניו יורק לקבלת טיפול במרכז שיקום ידוע. גם שם תכנן עזרים. כעבור ארבעה חודשים שב ארצה לבית הוריו בקיבוץ יפעת.

עוד בתקופת האשפוז בבית החולים "הדסה" הכיר את נעמי, מרפאה בעיסוק שטיפלה בו. בין השניים התפתח קשר אמיץ. היא הוקסמה ממנו – מרוחו האיתנה, מאופיו החזק ומהעזרה שהגיש למאושפזים אחרים, בייחוד הצעירים שבהם. בדצמבר 1958 נישאו בקיבוצו. מאחר שהוא התקשה למצוא עבודה מתאימה במשק, החליטו לבנות את ביתם בחיפה.

בעת בניית הבית החדש למד בקיבוץ לקראת בחינות הבגרות כדי להתקבל ללימודים בטכניון. סיים בהצלחה את הבחינות, אך הלימודים לא התאפשרו לו משום שהמוסד לא היה נגיש לכיסאות גלגלים. במקום זאת החל ללמוד הנהלת חשבונות.

לבני הזוג נולדו בן ובת – עופר ואפרת. היה אב מסור ואוהב, ואת היכולת המנטלית להתמודד בצורה חיובית עם קשיים ומכשולים העביר לילדיו.

בעקבות המלצה של חבר נרשם ללימודים בממר"ם (מרכז המחשבים ומערכות המידע של צה"ל) במחנה "מקלף" ברמת גן, לאחר שקיבל אישור מיוחד ללימודים במסגרת צבאית. תחום המחשבים היה אז בחיתוליו ונראה מתאים מבחינת הנגישות, התנאים הפיזיים של העבודה ובייחוד מבחינת כישוריו ויכולותיו. לצורך הלימודים עבר עם בני משפחתו לגור בשכונת צהלה בתל אביב למשך תשעה חודשים.

נוסף על כך נרשם לקורס נהיגה אצל מורה המתמחה בהוראה לאנשים עם נכות. מאחר שכבר ידע לנהוג בטרקטור מנעוריו, סיים את הקורס בתוך שבועיים בלבד ועבר בקלות מבחן נהיגה. בתום המבחן אמר לו הרופא שנלווה לבוחן: "היה לי תענוג לנסוע איתך".

מייד עם קבלת רישיון הנהיגה נסע עם המשפחה לביקור משפחתי בקיבוץ יפעת, ומאז שימש כנהג העיקרי של המשפחה. רעייתו סיפרה שהיה נהג זהיר והקפיד על בטיחות.

עם שובה של המשפחה מתל אביב לחיפה התקבל לעבודה במרכז חישוב ב"רפא"ל" (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה) בצפון הארץ. בשל הסיווג הביטחוני של המקום נמנע ממנו להכניס מלווה שיסייע לו בכניסה לרכב וביציאה ממנו, בעזרת עמיתיו לעבודה הצליח להסתדר.

מאחר ששאף לעצמאות חיפש בחו"ל בקדחתנות רכב מותאם למוגבלותו, וכשמצא, הצליח להשיגו ולייבאו ארצה בעזרת משרד הביטחון ו"רפא"ל". שוב לא נזקק למלווה. עם המכונית המיוחדת נסע עם משפחתו לטיול ברחבי אירופה שנמשך כחודשיים וחצי. את המכונית סידר כך שיכלו לישון בתוכה.

כאדם משפחתי מאוד שמר על קשר קרוב עם הוריו ואֶחיו ועם משפחתו המורחבת. זכה להכיר ארבעה נכדים וליהנות מהם.

לאורך חייו עוררה התמודדותו עם המוגבלות השראה לרבים. למרות הכול שמר על אופטימיות וראה את הצד הטוב של הדברים ואת ה"יש" במקום את ה"אין", לא בחל בהשקעת מאמצים ובעבודה קשה, ובזכות כוח הרצון העז שלו הצליח לתפקד כמעט באופן עצמאי.

שלום פיין נפטר ביום כ"ד באדר ב' תשע"א (29.3.2011). בן שבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ יפעת. הותיר אישה, בן, בת, נכדים, אחות ואחים.

בשנת 2019, אחרי שעברה בעצמה אירוע בריאותי, סיפרה הבת אפרת באזכרה לאביה: "ההתמודדות שלך בחיים המעוררת השראה, הצלחתך בהקמת משפחה נפלאה, כוח הרצון שלך להיות עצמאי ככל שאפשר, האופטימיות והראייה שלך לפנים כנראה חלחלו בי עמוק לאורך השנים. בשלושת החודשים בשיקום היית לי דוגמה לאופטימיות, לעבודה קשה, לראות את הטוב ואת מה שיש ולא את מה שאין. והפכתי אני להיות שם דוגמה למשתקמת אידאלית ומהירה, מטופלת שכולם היו רוצים. וזה אכן השתלם, אני עומדת כאן על שתי רגלי... רצף האירועים הביא אותי להעריך אותך פי כמה וכמה ממה שתמיד הערכתי".

רעייתו נעמי כתבה: "יש לנו שני ילדים, ארבעה נכדים ונינה ששלום לא זכה להכירה. הוא חסר לכולנו, ואין יום שאנו לא חושבים עליו ומזכירים אותו".

נכדו סער המשיך את דרכו כשהתגייס לחטיבת הצנחנים ושירת בה כמפקד.