בן לאה וקרול. שלמה (סולומוניק) נולד בעיר יאש ברומניה בט"ו באב תרצ"ה (14.8.1935). אח לבקה.

סולומוניק גדל והתחנך ברומניה. בשנת 1961 הוא נישא לבטי מנדל. שנה לאחר מכן נולד בנם ישראל (סורין).

בשנת 1965 עלו סולומוניק, בטי ובנם לישראל, והתיישבו בכרמיאל. סולומוניק, שעיקר עבודתו המקצועית ברומניה הייתה בתחום היציקה, החל לעבוד במפעל וולקן בקריית אתא.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1968, עברה המשפחה לנצרת עילית. סולומוניק החל לעבוד בקרן קיימת לישראל, כמנהל עבודה בייעור.

לאחר כשנתיים התגייס סולומוניק למשמר הגבול. תפקיד העיקרי היה אחריות על הכלבייה, ואת מירב שירותו ביצע באזור ג'נין.

סולומוניק אהב מאוד את השירות במשמר הגבול והתנדב לבצע משמרות ארוכות, רבות מהן היו בשעות הלילה. בשירות הוא רכש חברים רבים בני כל הדתות, החברים וחוויית השירות היו בשבילו משמעותיים מאוד והוא הדגיש את חשיבות השירות למען המדינה. בעצם, העידה בטי, כל חייו היו סביב משמר הגבול.

בשנת 1980 הועבר סולומוניק לשירות קרוב יותר לבית, בבסיס התעשייה הצבאית (תע"ש) בנצרת. גם שם השתלב היטב, וביצע את עבודתו במלואה גם כשזה דרש ימי עבודה ארוכים ומעייפים.

חבריו של סולומוניק ומפקדיו העריכו אותו מאוד, לא פעם נהגו להגיע לביתו ולבלות בחברתו. על שירותו סיפרו מפקדיו: "סולומוניק היה אדם שלא חשש ממשימות. לא פעם התנדב להישאר כדי שמישהו אחר יוכל לצאת לחופשה. כשהיה צריך שמשהו יתבצע בזמן ובאיכות הנכונה היו דואגים שסולומוניק יהיה שותף בביצוע המשימה".

בנו של סולומוניק, ישראל, הירבה לשהות אצל הסבתות שלו בשל היעדר האב. בשעות שהיה סולומוניק בבית הוא הקפיד לבלות עם בנו. יחד צפו במשחקי כדורגל במשך שעות רבות, האהבה לספורט התפתחה והשניים נהנו לבקר במשחקי כדורגל יחד.

בטי, רעייתו של סולומוניק, סיפרה: "אני זוכרת אותו יושב מול הטלוויזיה, כולו התלהבות ומתח למהלכי המשחק הבאים, סיגריה ביד האחת, כוס קפה שחור ביד השנייה, עוגיות על השולחן וכל כולו במשחק. מדי פעם הייתי שומעת צעקות מסולומוניק ומישראל ולפי הטון ידעתי אם זאת שמחה או ייאוש בגלל שער שחטפה קבוצתם... כשהבנתי שאי אפשר להזיז את שניהם מהכדורגל, הכנסתי לבית טלוויזיה נוספת כדי שגם אני אוכל לצפות בתכניות האהובות עלי".

רב-סמל סולומוניק אוסיאס נפל בעת שירותו ביום כ"ט בטבת תשמ"ח (19.1.1988). יום קודם הוא יצא למשמרת צהריים שגרתית בעבודה, וכששוחח עם בטי סיכמו כי למחרת בבוקר ילכו יחדיו לשוק. בשעה שמונה בבוקר קיבלה בטי את ההודעה שסולומוניק נפטר במהלך עבודתו מדום לב. חבריו לשירות סיפרו כי במהלך העבודה אמר שהוא לא חש בטוב, הוא הובהל באמבולנס לבית החולים אך נפטר בדרך.

סולומוניק היה בן חמישים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנצרת עילית. השאיר אחריו אישה, בן ואחות.

חבריו של סולומוניק שהגיעו לשבעה סיפרו עליו שבחים רבים, ועד כמה היה מסור לעבודתו במשמר הגבול. הם סיפרו לבטי דברים רבים שהיא לא ידעה קודם לכן, כי בעלה לא סיפר בבית על הצלחות ועל אירועים פנימיים במשמר הגבול.

באתר עמותת הכומתות הכחולות נכתב לזכרו: "סולומוניק - סולו בשביל בני משפחתו, היה דמות מאוד חביבה על כל מי שהכיר אותו, ובמיוחד על משפחתו. דאגתו לאשתו ולבנו היחיד הייתה ראויה להערצה. חיוכו וטוב ליבו ייזכרו לעד".

סולומוניק מונצח בבית יד לבנים בנצרת עילית, באנדרטה לחללי משמר הגבול בעירון ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל בקריית אתא.