בנם של אסתר ומנודר מנשה. נולד ביום ט״ז בשבט תשי״ז (18.1.1957).

שלמה גדל והתחנך ביקנעם עד גיל שלוש-עשרה, ולאחר מכן עבר להתגורר בקרית ים עם משפחתו ושם בגר.

כבר בילדותו בלט בשל חוכמתו, צורת הדיבור והידע שלו. היה ילד סקרן ואהב ללמוד דברים חדשים. היה לו חיבור טוב עם כל משפחתו, ובעיקר חיבור מיוחד עם אימו, שהבינה אותו, דאגה לו וגוננה עליו במשך כל חייו.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית.

בתקופת ההכשרה שלו נפצע באורח קשה בראשו. הוא פונה לבית חולים מחוסר הכרה והיה בתרדמת במשך מספר חודשים. כשהתעורר, התברר שהוא סובל מפגיעה מוחית שתשפיע על תפקודו לכל חייו. בעקבות כך, שוחרר והוכר כנכה צה״ל.

לאחר תקופת השיקום, למד אלקטרוניקה ופתח עסק עצמאי למערכות אזעקה ואינטרקום. היה מבין הראשונים בארץ בתחום והוכר בזכות מקצועיותו הרבה.

את ברכה הכיר כשהציע לה הסעה עם רכבו בזמן היותה חיילת, מאז המשיך לחזר אחריה תקופה ארוכה עד שנענתה להצעותיו. ביום 24.10.1984 השניים נישאו ועברו להתגורר בבית אימו בקרית ים. יחד הביאו לעולם שלושה ילדים: מיטל, מנשה ומטר. היה אב אוהב, שנהג להתבונן בילדיו ולהסריט אותם באמצעות מצלמת וידאו. ניחן ביכולת לדבר עמם שיחות עומק ברגישות שאפיינה אותו.

שלמה אהב מוזיקה ובורך בשמיעה אבסולוטית. הוא ניגן בפסנתר ומצא נחמה בהאזנה למוזיקה. האזין בעיקר למוזיקה משנות השמונים, שירים בספרדית, בוב מארלי ואריק קלפטון.

היה אדם מופנם ושקט. מצא את השקט שלו באמצעות התבודדות במדבר, לחוף ים המלח או ביער יקנעם, שם הירבה לטייל ולספוג את השקט. עם זאת רוב הזמן היה אדם ביתי, אהב את החיים הרגועים והמוכרים שלו.

בתו מיטל בגרה ונישאה, ושלמה זכה להכיר בחייו שני נכדים: ליאם ואגם.

בגיל חמישים ותשע אובחנה אצלו מחלת הסרטן, והוא נלחם בה במשך שנה וחצי.

שלמה עמנואל נפטר ביום י״ז בטבת תשע״ט (25.12.2018). בן ששים ואחת בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקרית ים. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, אב ואחים.