בנם הצעיר של ויקטוריה ויצחק. נולד ביום י"ד בטבת תשי"ג (31.12.1952) בטורקיה. אח לשרה, אלברט ושבתאי.

כשהיה בן ארבע, ב-1957, עלו בני המשפחה לישראל וגרו באשקלון. כעבור שלוש שנים חזרו לטורקיה, שם החל את לימודיו בבית ספר יסודי.

ב-1965 עלתה המשפחה לארץ בשנית. תקופה קצרה גרו בנהריה בשכונת העולים קריית חוף, ומשם עברו לגור במרכז העיר. שלמה (שלומי) השלים את לימודיו היסודיים בבית הספר "טרומפלדור", ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר המקצועי "עמל" בנהריה.

עם סיום לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל ב-1970 ושירת כלוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני.

כחמישה חודשים לפני תום שירותו, ב-6 באוקטובר 1973 החלה מלחמת יום הכיפורים. בקרב על כיבוש מוצב החרמון מידי הסורים הוא נפצע קשה. אחרי טיפול ושיקום נותר נכה ומרותק לכיסא גלגלים.

לאחר שחרורו מצה"ל הכיר את מלי ונישא לה. בני הזוג הקימו את ביתם ביישוב גני תקווה בבקעת אונו, ושם גידלו את בניהם, עמיחי וחגי-ישראל.

בתקופת שיקומו התאמן בספורט ב"בית הלוחם" בתל אביב, מרכז לפעילות חברתית, ספורטיבית ושיקומית לנכי צה"ל ולמשפחותיהם. עסק בענפי ספורט שונים: שחייה, בדמינטון וכדורסל כיסאות גלגלים. בלט ביכולתו הספורטיבית המרשימה, בכושר הגופני שפיתח, בכוח הרצון, במוטיבציה וביכולת ההתמדה. כתב ליאור: "את שלמה זכיתי להכיר כשהצטרף אלינו כשחיין נכה לאימוני הקבוצה של שחיינים תחרותיים בריאים. הוא השאיר על כולנו רושם עמוק הן כשחיין והן כאדם משכמו ומעלה".

עד מהרה שלמה התגלה כשחיין מצטיין ונמרץ, כאשר כדבריו: "הכול אפשרי כנגד כל הסיכויים". הוא החל להתאמן בתחום זה לקראת המשחקים הפאראלימפיים (משחקי ספורט של הנכים). בשנים הבאות השתתף כשחיין במשחקים בטורונטו שבקנדה (1976) וזכה בה במדליות זהב, כסף וארד. במשחקים בארנהם בהולנד (1980) זכה בשחייה במדליית זהב ובמדליית כסף, ועם נבחרת ישראל בכדורסל נכים היה שותף לזכייה במדליית זהב. במשחקי סטוק מנדוויל באנגליה (1984) זכה בשחייה במדליית זהב ובארבע מדליות כסף. לשיא תהילתו הספורטיבית בשחייה הגיע במשחקים בסיאול שבקוריאה הדרומית (1988), כשזכה בשלוש מדליות זהב, שתי מדליות כסף ומדליית ארד. בברצלונה שבספרד (1992) סיים במקומות הרביעי והחמישי בשני משחים.

לאחר אולימפיאדת ברצלונה, כשהיה בן ארבעים ואחרי שהוכתר פעמיים כ"ספורטאי השנה" מטעם עיתון "מעריב", פרש מפעילות ספורטיבית תחרותית. בשנים הבאות המשיך לשמור על אורח חיים ספורטיבי והתאמן במבחר ענפי ספורט: כדורסל, הרמת משקולות, בדמינטון וטניס שולחן. מאמנת שלו תיארה: "בכל ענף ספורט שבו פינטו נגע, הוא הצליח".

כחלק מהקפדתו על אורח חיים ספורטיבי התאמן גם בריקוד בכיסאות גלגלים ונודע כרקדן מעולה, מוזיקלי ובעל חוש קצב. היה חבר בארגון נכי צה"ל ובמסגרתו רקד ב"הורה גלגלים", הלהקה הייצוגית של הארגון. זכה במקום השלישי בתחרות "רקדן נולד על כיסאות גלגלים".

מלבד עיסוקיו בספורט ובריקוד התנדב באגף השיקום של בית החולים "שיבא" בתל השומר, עזר למשתקמים ותמך בהם מבחינה נפשית.

כמו כן ערך הרצאות בהתנדבות בבתי ספר תיכון, ובהן עודד את התלמידים להתגייס ליחידות קרביות ולתרום למדינה. בעיזבונו נותרו מכתבים מתלמידים שהודו לו על שעזר להם בבחירת מסלול השירות בצה"ל.

שלמה היה נעים הליכות ואהוב על כולם. אהב את החיים, העריך אותם ושמר על אופטימיות למרות הקשיים שבהם נתקל. לא ויתר לעצמו, הפיק את המיטב ממצבו והגיע להישגים יוצאי דופן.

בשנת השישים למדינה החליטו ההתאחדות הישראלית לספורט נכים והוועד הפאראלימפי הישראלי להביע הוקרה לבכירי ספורט הנכים בארץ, שייצגו את ישראל בכבוד ברחבי העולם. בערב ההוקרה שהתקיים ב-10.7.2008 בתל אביב נבחר שלמה לאחד מ"ספורטאי ה-60".

ב-2011 לקה באירוע מוחי ולא התאושש ממנו. במשך כמה שבועות הידרדר מצבו עד שתש כוחו.

שלמה (שלומי) פינטו נפטר ביום י"ג בסיוון תשע"א (15.6.2011). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. הותיר רעיה, שני בנים, אחות ושני אחים.

על מצבתו כתבו אוהביו: "ניצחת ברוח את החיים והיית לגדול הספורטאים בכל הזמנים".

על פטירתו דווח באמצעי התקשורת ובאתרי הספורט. באתר ynet פורסמה כתבה לזכרו, שכותרתה: "נפטר שלמה פינטו, מגדולי ספורטאי הנכים בארץ".

גיסתו דלילה סיפרה: "שלומי שירת בגולני במלחמת יום הכיפורים. בקרב העקוב מדם על החרמון נורו פגזים מכל עבר, לפתע שלומי שמע את חברו משה צועק 'תעזרו לי, נפצעתי'. שלומי לא חשב פעמיים, וחרף הסכנה יצא ממקום הימצאו ורץ לסייע לחברו. רסיס פגז שנורה פילח את פלג גופו התחתון, ומאז היה משותק... בהלוויה, בעת שהספדתי אותו וסיפרתי את סיפור גבורתו במלחמה יצא במפתיע מקהל המשתתפים אותו חייל, משה, ששלומי הציל אז במלחמה. ההתרגשות ודמעות העצב והשמחה בתמהיל הזיכרון – חקוקים עד היום בלוח ליבנו".

אחיינו יוסי ספד לו: "דוד יקר, אתה חסר לי. הייתי איתך ברגעים הקשים. לא ויתרת לרגע. תנוח על משכבך בשלום. אני אוהב אותך".

כתב משה: "חבר וספורטאי דגול. שנים של חוויות ספורט משותפות ונסיעות לחו"ל. נפרד בצער רב".

לאנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה" הועלה דף על שמו, המספר עליו ועל הישגיו בספורט.