בנם של רוזה ואליעזר. נולד בכ"ז בתשרי תרס"ה (6.10.1904) בגרמניה.

שמואל (בנו) גדל בעיירה שמנתה כחמשת-אלפים תושבים, ובה התחנך בשנות ילדותו ונעוריו. מתוך כלל תושבי העיירה רק כחמש-עשרה משפחות היו יהודיות. אביו היה מן הדמויות הבולטות בקהילה ומילא בה שלל תפקידים – מורה, חזן, שוחט וגזבר הקהילה.

בשנת 1933, בגיל עשרים ותשע, עלה ארצה באונייה. עם הגעתו השתקע בפתח תקווה ועבד בבניין, בפרדסנות, בעבודות משק ובגידול ירקות.

בפתח תקווה הכיר את לאה (לבית זון), ובשנת 1937 הם נישאו.

מתוך רצון להיות חלוצים ולעבד את אדמת ארץ ישראל עברו שמואל ולאה למושב כפר פינס שבצפון השרון. במרוצת השנים נולדו להם שני בנים ובת, ולפרנסתם הקימו בחצר הבית משק קטן ובו גידלו פרות ועופות.

בשנת 1938 התגייס שמואל לארגון ה"הגנה" והחל לקחת חלק בפעולות ההגנה על הארץ.

בשנת 1942, במהלך אימון, נפגע שמואל מרסיס של רימון רסס ונפצע באורח קשה. במשך שבועיים נותר מחוסר הכרה, ולאחר שמצבו התייצב החל בתהליך שיקום ממושך ומורכב. בעקבות הפציעה נותר שמואל משותק בפלג גופו הימני, ולאחר הקמת המדינה הוכר כנכה צה"ל.

למרות הפציעה והקשיים הרבים שנלוו לה, שמואל לא נכנע למציאות שנכפתה עליו. הוא לקח חלק בעבודות הבית ובגידול ילדיו, והתעקש לבצע את מטלותיו בכוחות עצמו. יחד עם לאה גידל משפחה לתפארת, שחונכה על ערכי תורה, עבודה, התמדה ואהבת הארץ.

עם השנים זכה לראות את ילדיו מקימים בתים משלהם, היה לסב אוהב וגאה ונהנה ממשפחתו המתרחבת.

שמואל ברוינשויגר נפטר ביום כ"ז באייר תשנ"ב (30.5.1992). בן שמונים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכרכור. הותיר אחריו אישה, שני בנים ובת.

שמואל מונצח באתר ההנצחה של המועצה המקומית פרדס חנה כרכור.