בנם הבכור של סימה ויעקב. נולד ביום כ"ז באייר תרפ"ד (31.5.1924) בירושלים. אח של יצחק (איציק), שרה ושלמה.

שמואל (שמוליק) גדל בירושלים. בנערותו נפטרו ממחלה שני אחיו הצעירים, שרה ושלמה.

למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" והמשיך ללימודים תיכוניים בבית הספר "בגרות" בירושלים. נער חכם ונמרץ, חברותי ואהוד מאוד על חבריו לכיתה. חניך פעיל בתנועות הנוער "הלגיון", "המחנות העולים" ו"מכבי הצעיר".

בגיל ארבע-עשרה הצטרף לשורות מחתרת "ההגנה" ובגיל שבע-עשרה התגייס לפלמ"ח, פלוגות המחץ של הארגון. שובץ לפלוגה הירושלמית, עבר הכשרה כמדריך ספורט וכלוחם ולקח חלק במספר רב של פעילויות ומבצעים, בהם הפריצה למחנה המעצר בעתלית ושחרור המעפילים באוקטובר 1945, מבצע ליל הרכבות בנובמבר 1945 וההתקפה על משטרת שרונה בפברואר 1946. במסגרת פועלו בארגון, נשלח במהלך שנת 1946 לאירופה להדריך ולאמן ניצולי שואה והיה שותף במבצע הבאת אוניית המעפילים "מדינת היהודים" לחופי הארץ. האוניה נתפסה ע"י הבריטים ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין, שם שימש כמפקד אחד מהמחנות במשך שלושה חודשים.

בתחילת שנת 1948, ימי מלחמת העצמאות, שימש כמפקד המערך המגן על היישוב עטרות ששכן מצפון לירושלים והשתתף בקרבות הקשים במקום. כמפקד האזור קיבל את הפקודה לפנות את המקום המבודד וניהל את הפינוי ביום הכרזת המדינה. ימים אחדים קודם לכן נפל אחיו - סרן יצחק איציק הוכמן, שהתגייס בעקבותיו לשורות הפלמ"ח ונפל ב-10.5.1948 במערכה לשחרור העיר צפת.

עם הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח במאי 1948 התגייס ושובץ לשירות כמפקד בשייטת ההנחתות שעסקה בפעילות האיגוף הימי - הנחתת כוחות מהים אל מעבר לקווי האויב. בתום שירות החובה המשיך בשירות קבע, עבר הכשרות שונות ומילא שורה של תפקידים פיקודיים בהצלחה. שירת כמפקד קורס מ"פ (מפקדי פלוגות), כמפקד גוש עכו וכמפקד גוש חדרה. בתקופה זו עִברת את שמו, מ-הוכמן ל-הרם.

לצד בניית קריירה צבאית, הקים זוגיות אוהבת עם דליה. השניים נישאו בשנת 1954 לאחר שנה של היכרות. הם חלקו אהבה גדולה והקשר ביניהם הושתת על חברות, הערכה הדדית ופרגון. "המילה אהבה כפי שהיא מוגדרת במילון מבוססת על מערכת היחסים שהייתה לשמוליק ולדליה. אם יש אהבה בחיים - ככה היא צריכה להיראות", תיארו חבריהם. בני הזוג גרו בתל אביב, שם נולדה הבת טל.

בתפקידו האחרון היה קצין אג"ם (אגף מודיעין) בהגמ"ר (הגנה מרחבית) בפיקוד צפון, בדרגת רב-סרן. במסגרת זו השתתף בשנת 1957 בסיור מבצעי באזור עין דרבשיה ברמת הגולן, אז בשטח סוריה. הכוח נתקל במארב של חיילים סורים והחלו חילופי אש במהלכם נפצעו שלושה חיילים. שמוליק, בגבורה רבה ובאומץ לב, יצא לחלץ את הפצועים תחת אש חיה ונפצע אנושות מכדור שחדר דרך מרפקו הימני לעמוד השדרה שלו.

בשל תנאי הלחימה הקשים לקח זמן לחלצו. הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "פוריה" בטבריה, שם נאבקו הרופאים על חייו ולאחר שמצבו התייצב, הועבר להמשך טיפול בבית החולים בתל השומר. עבר סדרת ניתוחים בארץ ובחו"ל והחל הליך שיקום ממושך, בסיומו נותר משותק בשתי רגליו ובידו הימנית.

שמוליק שוחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן. התמודדותו עם פציעתו הייתה מעוררת השראה, נחוש היה לסגל לעצמו שגרת חיים חדשה ולא לתת לפציעה לגדוע את חלומותיו ושאיפותיו. גישתו האופטימית ויכולתו להתמקד בטוב ובחיובי סייעו לו בכך, כאשר לצידו כל העת נמצאת דליה אשתו. כעבור זמן מה הם עברו לגור בגני יהודה, בבית מותאם למצבו.

בתום תקופת השיקום החל לעבוד ב"בנק לסחר חוץ בע"מ" בתל אביב. הצטיין בעבודתו, הפגין כישורים רבים והתקדם לתפקידי ניהול בכירים.

במרוצת השנים נולדו לזוג עוד שתי בנות - שחר ושלומית. בנותיו היו כל עולמו והיוו עבורו מקור גאווה ונחת. היה אב מסור ומעורב ונחישותו לקיים חיי שגרה חרף פציעתו הייתה חלק מהאווירה ומהלך הרוח בבית. "אבא לא ויתר לעצמו" סיפרה בתו, "הפציעה הייתה נוכחת בחייו אך הוא לא נתן לה לשנות את מסלול חייו. לא ויתר על שום חוויה, השתקם וחי חיים רגילים לחלוטין. לא ייחסנו חשיבות לנכות שלו בגלל שהיה מאוד פעיל ומילא את יומו. לא הייתה לו בעיה לבקש שיעזרו לו עם כיסא הגלגלים, ידע להסתדר בכל מקום".

"איש של אנשים" תיארו אותו אוהביו. התנהל בכבוד, ליבו רחב ותמיד נכון לסייע לסובביו בכל דבר ועניין. חברותי ומלא קסם, השתייך לחבורה שכינתה את עצמה ה-"לוס לוקוס", אותם נהגו הוא ודליה לארח בביתם ועמם יצאו לטיולים בארץ ובעולם. תיאר חברו: "מדי פעם יצאנו, כמובן עם שמוליק בראשנו, לטיולים מרתקים ברחבי הארץ, שם הדהמנו את המטיילים האחרים במבצעים להעלאתו בכיסאו למרומי האתרים בנגב, במצדה, בגליל ובגולן, והוא באנושיותו הִנחה לאהבת הארץ ולשמירה עליה, על תרבותה וניקיון חוצותיה... עוד יצאנו לטיולי נוף והיסטוריה מרתקים ברחבי טורקיה, יוון ואיטליה, בכל אתר נתקלנו בתיירים שהתפעלו מהגעתו לכל פינה והוא לא היסס מלהתפאר בחברים הסובבים אותו ברוח טובה".

בזמנו הפנוי הִרבה להאזין למוזיקה קלאסית וללכת לקונצרטים. שמוליק נהנה ממנעמי החיים, אהב לראות סרטים ולאכול במסעדות. בבית עסק בעבודות נגרות וגינון וגידל בעלי חיים, בעיקר כלבים. שמו של כלב המשפחה - לורד.

היה עקשן וחדור מטרה, וכאשר שם לעצמו יעד חתר במלוא המרץ להשיגו. כך החליט בגיל מאוחר ללמוד שחייה, התמיד ושחה בבריכה הטיפולית שבנה בביתו.

שמוליק עבד בבנק לסחר חוץ (שהפך לבנק הבינלאומי) עד פרישתו לגמלאות. אחרי הפרישה נהנה מכל תחביביו, לימים זכה לנכדים ובהמשך לנינים עמם אהב לבלות ולשחק. נהג לספר להם על מעלליו משנותיו בצה"ל והקפיד לצלם ולהנציח רגעים שמחים של משפחתיות והנאה בתמונות, אותן פיתח במעבדה שהקים בביתו. עשרת נכדיו למדו ממנו רבות, אהבו לשמוע את סיפוריו, התגאו בו והרעיפו עליו אהבה רבה.

בשנת 2010 התראיין במסגרת תוכנית "תולדות ישראל" וסיפר על תולדות חייו ושירותו בהגנה על המדינה לאורך השנים. הראיונות המלאים עמו זמינים לצפייה באתר יוטיוב.

שמוליק חלה ובימיו האחרונים היה מוקף במשפחתו המורחבת – אשתו, בנותיו, נכדיו וניניו, שבאו לשהות במחיצתו ולשמוע את סיפוריו. ערב מותו התכנסה המשפחה סביב מיטתו והוא הספיק להיפרד מכולם.

שמואל (שמוליק) הרם נפטר ביום י"ב באב תשע"ח (24.7.2018). בן תשעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בסביון. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות, נכדים ונינים.

לאחר מותו נמצאו בין מסמכיו כמה רשימות שכתב, ובהן משפט שאפיין אותו במיוחד ואותו בחרו בני משפחתו לחרוט על מצבתו: "כמה רגעי חסד יש לו לבן אדם? ואני זכיתי לכל כך הרבה".

ספד לו חתנו: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות – כתב נתן יהונתן. אז זהו שכבר אין. שמוליק היה שייך לדור הנפילים שלחמו על הקמת המדינה... אדם ישר, עניו, אכפתי, חכם, פרפקציוניסט, חבר ואהוב על כל הבריות. שמוליק נכח איתנו כל הזמן, איך מפסיקים וממשיכים הלאה?... אתה כבר חסר לרבים מאיתנו אשר מבכים את לכתך, נוח על משכבך בשלום, אתה משאיר אחריך חלל ענק בלב כולנו".