בן אילונה וישראל-אלכסנדר (שנדור). נולד ביום ג' בתשרי תרצ"ה (11.9.1934) בעיירה ההררית סטרשקי שליד קז'מארוק בצ'כוסלובקיה (כיום: סלובקיה).
שמואל, ששמו הלועזי היה דזידר, כונה בשם החיבה דֶשְׁקוֹ. בילדותו, לא חסר לו דבר; אביו ניהל טירה של דוכסית שנתנה בו את אמונה, ומול הטירה ניצבה חנותו של הסב. המשפחה כולה שמרה על אורח חיים דתי וליל הסדר נחגג בקדושה מיוחדת.
בעקבות הסכם מינכן שנחתם ב-1938 הועבר חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה לידי גרמניה הנאצית. הסלובקים עשו יד אחת עם היטלר, וצ'כוסלובקיה התפרקה. צ'כיה הפכה לשטח חסות של הגרמנים, וסלובקיה, הגם שהכריזה על עצמאותה, היוותה בפועל גרורה נאצית. בספטמבר 1939 חגג דשקו את יום הולדתו החמישי והיה אמור להירשם לבית הספר, אך המשטר האנטישמי אסר על בתי ספר לקבל תלמידים יהודים, והוא נשאר בביתו.
בשנת 1942 החלו להישלח יהודי סלובקיה בטרנספורטים לאושוויץ. בליל הסדר של שנת תש"ב דפקו שני ז'נדרמים, שוטרי-עם סלובקים, על דלת הבית ודרשו לקחת שלושה מבני המשפחה. סבתא רבקה התחננה שישאירו אותם לפחות ללילה כדי שתוכל להכין להם צידה לדרך. הסב יצחק פנה לאחד השוטרים, שבעבר עבד בחנותו, וביקש את רשותו לסיים את ליל הסדר. השוטרים התרצו, וכל הלילה שקדה סבתא בבכי תמרורים על הכנת הצידה לשני בניה ולחתנה. שני הבנים, דודיו של דשקו, נרצחו בתופת הנאצית, החתן הצליח להינצל. בהיותם "חיוניים לעבודה", נדחה גירושם של מרבית בני המשפחה ובהם דשקו, אך לא לאורך זמן.
בספטמבר 1944 פרץ בסלובקיה מרד פרטיזנים שדוכא על ידי הוורמאכט, צבא גרמניה הנאצית. בעקבותיו כל יהודי העיר הועמדו בשורה והועלו על המכוניות. הסב ורבים מבני המשפחה הוסעו למחנה פלאשוב שבפולין, ונורו למוות. דשקו, הוריו וכמה מדודיו ניצלו עקב מחסור במקום ונשלחו לכלא מאולתר, ובהמשך לאושוויץ.
בהתקרב החזית הסובייטית ניתנה לחיילים הגרמנים שבאושוויץ הפקודה להשמיד את המקום ולשלוח את היהודים שנותרו לגרמניה. דשקו ומשפחתו נשלחו למחנה רונסבריק, כתשעים קילומטר מברלין, שם הופרדו הגברים מהנשים. במעמד זה ראה את אימו בפעם האחרונה. מרונסבריק נשלח עם אביו לזקסנהאוזן, ובדרך לא דרך הצליחו לשרוד אף מחנה זה.
באביב 1945, ערב תבוסת גרמניה, עת התקרבו הסובייטים ובעלות הברית בתנועת מלקחיים לפולין, החליטו הגרמנים להוציא את היהודים לצעדות המוות כדי להשמיד את מי מביניהם שעוד נותרו בחיים. דשקו היה רק בן אחת-עשרה כאשר ראה את אביו צועד אל מותו. הוא עצמו שרד גם את צעדת המוות הזו, אך נותר בודד וגלמוד בעולם של הרס, שנאה ומוות. זמן מה לאחר מכן שוחרר על-ידי הצבא האדום; גם אימו שוחררה בברגן בלזן, אך לא שרדה את השבועות שלאחר מכן, ונפטרה לאחר סיום המלחמה.
דשקו נמצא על ידי בנות הדודות, אסתי וביילי, מהלך לבדו בבגדיו הבלויים כשהוא אוחז במעיל של ילדה קטנה על מנת להתחמם. הן לקחו אותו איתן בחזרה לקז'מארוק, שם פגש את שארית הפליטה ממשפחתו והוכנס לבית הספר הכללי. אך הוא התקשה לשאת את הישיבה על ספסל הלימודים לצד ילדים שטעם את נחת זרועם ומצא נחמה בתנועת הנוער "בני עקיבא". פעמיים בשנה התקיימו מחנות בהרים שפגש בהם צעירים יהודים, למד מעט עברית ומעט ציונות, והתחנך לאהוב את ארץ ישראל ולחלום עליה.
לאחר קום המדינה, יצא להכשרה ציונית בבלגיה כהכנה לקראת העלייה ארצה. ב-1949 עלה עם חברי ההכשרה לארץ במסגרת "עליית הנוער" דרך מרסיי שבצרפת באונייה "נגבה". בהגיעו, נשלח למוסד חינוכי דתי בכפר חסידים. בשבתות התארח ברחובות אצל דודיו.
בהמשך דודתו הזמינה אותו להתגורר בביתה שבזרנוגה שהייתה אז מחנה עולים (כיום: קריית משה ברחובות), והוא נענה לכך בשמחה. ב-1950 עבר לביתה ונהנה מהמשפחתיות החמה ומהמאכלים המסורתיים.
דשקו טיפח את יצחק, בן דודו הצעיר, שנשא אליו עיניים מעריצות, ויחד התגלגלו על הדשא והשתעשעו. הרבה לעסוק בספורט – שחה, ושיחק טניס ופינג פונג. בנעוריו הפך לבעליו הגאה של אופנוע שטיפל בו במסירות, פירק והרכיב, ניקה והשקיע, והרכיב את יצחק על מכל הדלק.
הוא התקבל לעבודה כמסגר בנגריית "ליפקין", והתבלט בכישרונו בעבודות ידיים. ידי הזהב שלו לא נחו לרגע: בנה מתקן לעיתונים לדודו, יצר מחזיקי כוסות, וכמובן טיפל בגינה. בשנים אלה גילה גם את אהבת הצילום, ובזכות תחביב זה השאיר עדות ומזכרת מחייו. חרף אימי הילדות, דשקו היה אדם שמח ומאושר, מלא אהבת הבריות. מעלות אלה, בשילוב עם ההומור המוצלח, מגנטו אנשים רבים לבית המשפחה.
בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל והוצב בחיל המשטרה הצבאית. בשירות המילואים הוצב בחיל ההנדסה הקרבית, ובמסגרת זו לחם במלחמת סיני (מבצע "קדש"), בנובמבר 1956. במהלך שירותו התקדם לדרגת סמל.
לאחר שחרורו מצה"ל, התקבל לעבודה ב"מכון ארבע" (כיום: הקריה למחקר גרעיני שורק), שם עבד במכניקה זעירה והביא לידי ביטוי את שלל כישוריו ותחומי מומחיותו. מלוחות העץ שבמכון יצר שולחן פינג-פונג, ובהפסקות, במקום ללכת לאכול, התאמן. נהנה לשחק גם כדורעף, אף שלא התנשא לגובה רב.
בערבים אהב לבלות במסיבות ולרקוד, לא אחת תואר כמסמר הערב. "הוא היה הבדחן הראשי" סיפרו החברים, "והתעקש לספר את בדיחותיו ביידיש אף שלא דיברנו את השפה. הוא נהג לומר לנו, 'אם תקשיבו, תבינו בכל זאת...'"
בסוף 1957, במסגרת שירות מילואים, תוך כדי ריתוך, עף שבב לעינו. עבר ניתוח, ובמשך תקופת ההחלמה נאלץ להסתובב עם רטייה. באותם ימים החליטו ידידים להפגיש בינו לבין עדה דובצקי. בין השניים נרקם סיפור אהבה, אף שהיו הפכים. "הוא היה רקדן מעולה, ולה היו שתי רגליים שמאליות," סיפרו בני המשפחה, "הוא היה עליז, שמח וצוהל, אוהב לבלוט ולהיות דומיננטי, והיא נחבאה אל הכלים."
דשקו לימד את עדה לרקוד ושיתף אותה בשמחת חייו. הם נישאו באוקטובר 1959 ב"בית החייל" שביפו בחתונה וחגגו ירח דבש במלון "שולמית" בחיפה. הוריה אימצו אותו כבן, ואת חייהם המשותפים החלו בביתם שברחובות, שם נולדה בכורתם חגית. ב-1963 קנו דירה בשכונת מילצ'ן בעיר, ושם נולדה בתם הצעירה אילנה.
הנאמנות למשפחה וערך המשפחתיות שינק מחלב אימו, האירו את דרכו ועמדו בראש מעייניו. דשקו התמסר בכל מאודו לגידול בנותיו – רחץ אותן וטיפל בהן, חיתל ודאג, לקח אותן לגן, בילה ושיחק איתן. החדר שעיצב עבורן היה חדר ילדים לדוגמה. הוא עקב בתשומת לב רבה אחר התפתחותן והעשיר את עולמן בהתאם לנטיותיהן – לחגית יצר פאזלים, ועם אילנה שיחק בבובות. "דשקו הקרין כלפי בנותיו את כל החום שאצר בתוכו," סיפרה חברה קרובה, "והשתדל להעניק להן כמה שיותר חדוות חיים. למרות המחסור בכסף מעולם לא חסך מהן אגורה, כמו ביקש לפצות אותן על כל שחסר לו בשנות המלחמה. כולם העידו שהוא היה האב המסור ביותר שפגשו מעודם."
אהבתו והערצתו לעדה היו ידועים לכול. אהב את תבשיליה ובעיקר את דברי המתיקה המפנקים שהכינה לו, דאג לשלומה והעניק לה שני שמות חיבה: עדה'לה ומוטה'לה. בני הזוג נהנו מהחיים והרבו לצאת לבלות. לאחר שקנה סירה לאופנוע החלו לטייל ברחבי הארץ, ובכל שנה נפשו בבית הבראה.
שמחת החיים והפרפקציוניזם הבלתי מתפשר היו סימני ההיכר של דשקו, וניכרו גם בחזותו החיצונית; לבושו היה תמיד לפי צו האופנה, אם כי מעולם לא קנה בגדים מהודרים לעצמו כי את הכסף שמר לטובת בנותיו.
חודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נקרא לשירות מילואים ביחידתו. גם ממקום שבתו אי-שם המשיך להפגין אחריות ודאגה לאהובותיו. ב-28 במאי 1967 כתב לקרוביו: "המורל כאן גבוה, האוכל בשפע ומים לא חסר. להפך: יש אפילו אפשרות למקלחת. ... איך עדה מבחינה מורלית? כשראיתי אותה בפעם האחרונה תפס אותה קצת ייאוש. אם אתם יכולים אבקש מכם לבקר אותה לעיתים קרובות."
כשחזר, לאחר שחווה את מוראות המלחמה, איבד את חדוות החיים. מששיתף אחדים ממקורביו במצוקתו הופנה לפסיכיאטר, אך מצבו לא השתפר. מקץ שבועיים ביקש להיפגש עם דודיו האהובים, שלא ידעו כי בא להיפרד. למחרת, שלח יד בנפשו.
שמואל טנדליך נפטר ביום י"ז בתמוז תשכ"ז (25.7.1967). בן שלושים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הישן ברחובות. הניח אחריו אישה ושתי בנות.
בהלווייתו, אמר אחד מחבריו: "כשנקבר שמואל, לקחו את הצחוק ושמו איתו באדמה."
לימים, הוכר כנכה צה"ל שסבל מהלם קרב ומפוסט טראומה.
שמואל הונצח באנדרטה לזכר בני רחובות שנפלו במערכות ישראל. ב"בית יד לבנים" בעיר הופק ספר לזכרו המגולל את סיפור חייו.
בשנת 2017, במסגרת המיזם "זיכרון מצולם" של "בית יד לבנים" ברחובות והמרכז לתקשורת, יצרה בתו חגית צפרירי את סרט האנימציה "שבוי" המתאר באמצעות ציור בחול ובמלל בגוף ראשון את קורותיו ואת הרקע לנפילתו. נכדיו השתתפו בסרט – בקריינות, בהלחנת פס הקול ובאמירת משפט הסיום. הסרט זמין לצפייה ברשת "YouTube".