בן מרים ובנימין. נולד בשנת תר"ץ (1930) בפרסבורג שבצ'כוסלובקיה. ילד שני להוריו. אח של רותי, טומי, תמר, אווה ולאה.

שמואל (שמוליק) גדל והתחנך בפרסבורג (ברטיסלבה). כשהיה בן 4 עברה משפחתו לפראג, שם התגוררה עד 1940. במהלך מלחמת העולם השנייה, כמה חודשים לאחר פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, ברח עם משפחתו לבודפשט, בירת הונגריה, שם גרו עם משפחות יהודיות נוספות בבתים שהיו תחת דגל מדינת שוויץ הניטרלית. בדצמבר 1944 הועברו לגטו. אביו נשלח לעבודה במפעל פלדה ונספה בצעדת מוות.

לאחר המלחמה עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער" באונייה "תאודור הרצל" שהפליגה ממרסיי שבצרפת. בקרבת חופי ארץ ישראל השתלטו עליה חיילים בריטים והעבירו את נוסעיה לקפריסין. אחרי שהות בקפריסין הותר לשמוליק לעלות לארץ, והוא הגיע לבית הספר החקלאי במושב נהלל שבעמק יזרעאל, שם למד עברית ועבר אימוני נשק.

במאי 1948, עם פלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, ברח עם חבריו מהמושב כדי להתגייס לצה"ל. בזכות נחישותם הם השיגו את מטרתם.

בשנת 1950 נשלח לקורס קצינים ולאחר מכן מונה למפקד קורס הצלפים השני בצה"ל. בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע בצבא.

בשנת 1956 לחם במלחמת סיני (מבצע קדש) כמפקד פלוגה בגדוד "הבוקעים הראשון" (51) בחטיבת "גולני". לאחר המלחמה הדריך בקורס קצינים ואז מונה לתפקיד קצין אג"ם (אגף מבצעים) של חטיבת "גולני". הוא השתתף בפעולות תגמול מול סוריה, במבצע "חרגול" (תאופיק) ובמבצע "סנונית" (נוקייב).

לאחר שעבר קורס פיקוד ומטה (פו"ם), מונה לסגן מפקד גדוד "בזלת" של הנח"ל המוצנח (50). כשסיים את תפקידו היה למפקד הגדוד. בין היתר הוביל את לוחמיו בפעולות תגמול, בשנת 1966 בפעולה בכפר סמוע באזור חברון, בה נפצע.

במלחמת ששת הימים ביוני 1967 שימש כסגן מפקד חטיבת המילואים "עוצבת נשר" (226) בפיקודו של אלוף-משנה דני מט. החטיבה השתתפה בקרב באום-כתף במזרחו של חצי האי סיני בחזית המצרית, ובכיבוש דרום רמת הגולן בחזית הסורית.

לאחר המלחמה מונה לתפקיד סגן מפקד חטיבת המילואים "עוצבת חוד החנית" (55).

בראשית תקופת "ארץ המרדפים", תקופה של חדירת מחבלים מהגבול עם ירדן בשנים 1967–1970, שימש כסגן מפקד חטיבת הבקעה. רבים מחבריו לנשק נפלו בתקופה זו. אחד מהם היה סרן גד (גדי) מנלה שנפל ביום לידת בנו של שמוליק והוא קרא לו על שמו.

במלחמת ההתשה שירת בחזית המצרית בשנים 1969–1970 היה מפקדה הראשון של חטיבה 275, חטיבה מרחבית שהופקדה על הגזרה הצפונית בקו המעוזים לאורך תעלת סואץ - "קו בר-לב". מאחר שהיה מחסור במפקדים, ביקש משר הביטחון משה דיין לגייס כוח אדם לשירות במעוזים. לאחר שנפגש עם קציני מילואים, הצליח לגייס חמישים ושישה מתנדבים. מספר שנים לאחר המלחמה נאבק שמוליק על הכרה בתקופה זו כמלחמה ואף על הענקת אות מערכה (אות צבאי המציין השתתפות במלחמה) לאלו שנטלו בה חלק.

שמוליק השתתף במבצעים צבאיים חשובים. במאי 1972 השתתף במבצע "איזוטופ" לחילוץ החטופים ממטוס סבנה, ובמבצע "אביב נעורים" בלבנון באפריל 1973 פיקד על כוח שהופקד על פיצוץ מחסן אמצעי לחימה בצפון-מזרחה של ביירות.

תפקיד נוסף בו כיהן היה סגן קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (סגן קחצ"ר).

בשנת 1973 החל ללמוד באוניברסיטה, אך כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת יום הכיפורים. ללא שהות התייצב במטה הכללי, והוטל עליו להקים את חטיבת 9100 שפעלה בחזית הירדנית. כוח האדם של החטיבה הושתת על קצינים שלא שובצו ליחידות ועל שאריות ציוד של חיל הרגלים. החטיבה הוצבה באזור מעלה אדומים והייתה הכוח היחיד שחצץ בין הטנקים הירדניים לירושלים. לאחר מכן עברה לחזית הדרום, בקרבת תעלת סואץ.

בתום המלחמה שירת חודשים נוספים באזור תעלת סואץ מול הארמייה השלישית של צבא מצרים.

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1976 בדרגת אלוף משנה פנה לעסקים, מקומיים ובינלאומיים. בשנת 1977 היה ממקימי מפלגת "שלומציון" בראשות אריאל שרון ושימש כמזכ"ל התנועה.

שמוליק הירבה בעשייה ציבורית. במשך עשר שנים היה חבר מועצת העיר ירושלים, והיה מועמד מטעם "הליכוד" לראשות העיר בשנת 1988. כן עסק בהתנדבות ובעזרה לזולת בשלל תחומים, ביניהם שימש כיושב ראש האגודה למניעת אלכוהוליזם.

שמואל (שמוליק) פרסבורגר נפטר ביום כ"ד בתמוז תשס"ד (13.7.2004). בן שבעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול-הר המנוחות בירושלים. הותיר אישה (ברוריה), שלושה בנים (בני, גדי ואוהד) ושתי בנות (גלית וליאת), אח ושתי אחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו פסוק מספר תהילים, ט"ו ב': "הוֹלך תמים וּפֹעל צדק ודֹבר אמת בלבבו".